הכל התחיל בדוא"ל דחוף: "תיתי!!!! (סימני הקריאה גם במקור), בתי שברה שתי שיניים. אני משתגעת". ניסיתי לברר פרטים ובתמורה קיבלתי תמונה וצילום רנטגן. אכן, שתי שיניים קבועות של ילדה יפה בת עשר, נשברו עקב נפילה. ממש כאב לב. את הפונה, אני מכירה וירטואלית בלבד. הבנים שרתו יחד באותו חייל. אמהות לחיילים הופכות לאחיות. אחיות לפחדים, בייחוד ששני הבנים התתפו במלחמת לבנון השניה.
הבנתי מאד את האמא, שכן גם בני שבר שתי שיניים בהיותו בן 9. איזה כאב לב, איזה צער. עד היום אני חשה צביטה בלב.
והנה מקרה! לפציאנטית שלי כאבה שן, וקבעתי להגיע במיוחד למרפאה, לפגוש בה ולטפל בשן הסוררת. שאלתי את אותה אחות וירטואלית, האם תרצה להגיע גם היא. מדובר בנסועה ארוכה. "כן!" באה התשובה, וקבענו.
אמא וליהי בת העשר מגיעות למרפאה. ליהי רגועה ושלוה ואמא על קוצים. נרגשת, מבוהלת. אני נמצאת לבד במרפאה, בלי סייעת. יום לא רגיל ועינת עובדת במקום אחר. אני מבטיחה שאעשה כמיטב יכולתי, לא רק לתקן לליהי שתי שיניים, אלא גם להקל על ליבה הכואב של אמה, שממש לא מסוגלת להביט על שיניה של ליהי.
בנחת רבה ישבתי ובדקתי לאט כל צבע שיכול להתאים. ליהי מחזיקה מראה ומביעה דעתה. אמא מתגברת ועוזרת לבחור בצבע המוצלח ביותר. מיד אחר כך מסיטה מבט. אני בונה את השיניים לאט ובקפידה. רוצה שיהיה יפה. אני מאד נהנית מהשלמת שיניים. זו יותר אמנות מרפואה ואני מצטערת שאי אפשר לשלב קצת זכוכיות צבעוניות בשן, איזה פרח קטן, פסיפס.
העבודה הסתיימה. ליהי מהנהנת בראשה. יש אישור. עכשיו צריך לראות אם הצלחתי גם לרפא את הלב של אמא. אמא מחייכת ומביטה מקרוב. זה שיפור גדול, כי היא סיפרה, שהתקשתה לצלם את השיניים, כדי לשלוח אלי תמונה. עד כדי כך לקחה את העניין קשה.
ברגע שראיתי שאמא מביטה שוב ושוב לעבר השיניים, ידעתי שאפשר ללכת הביתה בלב קל.
|
תוכן ההודעה:
|
