יש לי ילד מקסים בן 7. הוא ילד יפה וחברים שלו אוהבים אותו מאוד. הוא לא אוהב לצאת מהבית ולא מוכן ללכת לחברים (רק שיבואו אליו). הוא מפתח פחדים, כל פעם ממשהו אחר (עכשיו זה מכלבים). היינו באבחון לפני כשבוע להפרעות קשב. בין היתר נאמר לי שיש לו עומס פנימי מאוד גדול והומלץ על תרפיה באומנות. קודם אחד על אחד ובהמשך בקבוצה. עוד נאמר שהוא סובל מחוסר ביטחון עצמי. ליבי נישבר. כלאמר, זה לא שלא ידעתי או ראיתי את זה קודם אבל זה אוכל אותי מבפנים. אני תוהה עד כמה אני תרמתי אולי לחוסר ביטחון הזה. אני אמא כל כך מגוננת. אני פחדנית בעצמי. אני לא יודעת איך להשתחרר מזה. לשכנע אותו ללכת לחוג זה מרגיש כמו ללוות מישהו לגרדום. אין לי כוחות לזה. כשהוא היה קטן יותר, ביום הולדת של משהו מהגן הוא בכה והושיט ידיים מהמגלשה ואני הסתומה עמדתי למטה וקראתי לו לרדת כבר בטון כזה של "מה הסיפור שלך". אמא אחת רצה במעלה המגלשה והורידה את הילד שלי בעצמה. אחר כך נתנה לי את ההרצאה של "קודם את עוזרת לילד שבוכה מבלי להטיף לו ליד החברים שלו, אח"כ את מטפלת בזה בבית". זה מייסר אותי כל כך. מה לעשות עם זה? תראו איך התחלתי לכתוב ופתאום גלשתי. אני כולי דמעות. לא כיף להתחיל את היום ככה. אנא עזרו לי בהצעות איך לחזק את הביטחון העצמי של הילד. אני מוכנה גם לקבל את 'חזקי את שלך ושלא יתחזק בהתאם' אבל...עוד...בבקשה..
|
תוכן ההודעה:
|