לימור היתה במרפאת שיניים לפני שבע שנים, כשהיתה בת שבע. אז הופנתה להרדמה כללית, כנראה אי אפשר היה בכלל לגשת אליה. השבוע היא הגיעה אלי בפעם הראשונה, חיוורת ומבוהלת, עם אמה, שמכירה אותי היטב. כבר טיפלתי באחים ובאחיות של לימור.
לימור מבקשת שאמא תדבר. אמא מסבירה שמשהו כואב בכל מיני מקומות בפה, וגם יש כתמים מכוערים על שיניים קדמיות. לימור החליטה שחייבים לטפל. זו התחלה מבטיחה.
ביקשתי לשבת והתחלתי לבדוק. חורים עמוקים מאד בכמה שיניים. עמוקים עד כדי ספק טיפול שורש. שיניים קבועות. ושתי הקדמיות עם עששת מכוערת בפרונט. ואת כל זה נושאת נערה יפת תואר וזקופת קומה. לא חבל?
צילמתי. הראיתי לאמא. לימור לא רצתה לראות. מפחיד. ואז החלטתי לכרות עם המטופלת שלי, שאינה פעוטה, חוזה! אני אטפל בשיא הזהירות, אאלחש כמה שרק תבקש, בתנאי שלימור תגיד לי כשכואב, ותהיה סבלנית מאד, כדי שאוכל לעבוד בזהירות ואולי להמנע מהצורך בטיפולי שורש. לימור הסכימה בתקיעת כף, די מופתעת. באה לרופאת שיניים וקיבלה טיפול של עורך דין?
אילחשתי מאד מאד בזהירות. האילחוש לא ממש תפס. הוספתי חומר והטעם היה רע. מבטים עוינים וחשדניים החלו להשלח לעברי מצד לימור. התחלתי לעבוד, אחרי הנחת סכר גומי. עכשיו, כשהשן מאולחשת כמו שצריך, לימור מביטה בי מופתעת. יש רעש, יש מים משפריצים (לא לגרון) ולא כואב.
אני שואלת שוב ושוב, אם הכל בסדר. מנג'סת. לימור מהנהנת שאמשיך. הטיפול מתארך. אני מרחפת עם מקדחי בעומק השן (ממש בעומק). מנסה להסיר רק את החולה ולהשאיר את הבריא, בלי לפגוע. בלי להזיק. זה רועד וזה איטי וזה מעצבן, ואפילו בנקודה אחת קצת כואב. לימור מסרבת לתוספת אילחוש.
כשסוף סוף נראה לי שהכל נקי, אני מתחילה לשים מגוון חומרים בשכבות בפנים. לבידוד, לריפוי. בתחילה יש חשש, אבל כשהבטחתי שמדובר במשחות, לימור מפתחת אדישות. כבר לא מזיז לה. אני מקנחת בסתימה ומסירה את סכר הגומי. אחרי שלימור שוטפת את הפה, אני שואלת אותה בלחש: "עמדתי בהתחיבות?" "כן!" אומרת לי הפציאנטית החדשה שלי, ויוצאת מאוששת. אמא קורצת לי ויוצאת אחריה.
|
תוכן ההודעה:
|
