קיבלתי טלפון בערב: "תיתי!! ללירז כאבה השן כל הלילה, בבוקר לא הספקתי להתקשר. מה עושים?" התאור רמז לי על בעיה אמיתית. קבענו להפגש למחרת על הבוקר במרפאה.
אני רצה השכם בבוקר למרפאה. אבא ולירז בן השמונה מגיעים. לירז לא היה במרפאה כבר זמן רב ומסרב לשבת על הכיסא. "כבר לא כואב לי!" הודיע באושר. "מקסימום אקח אקמול" וגם: "אני אבוא ביום אחר".
הודעתי ללירז, שאני הגעתי במיוחד, אין יום אחר וכי אי אפשר לחיות על אקמולים. לירז נאנח, התיישב והראה לי את השן הכואבת. ראיתי שן עם חור גדול, ורציתי לצלם. לירז כבר שכח צילום מהו. הראשון לא צלח. לירז זז ופתח את הפה. ראו שן מטושטשת. חזרתי על הצילום וראיתי שן עם חור עמוק, שהגיע למוך. צריך טיפול שורש. נתתי ללירז את הצילום הלקוי. אבא הציץ, ראה צורת שן ולא הבין מדוע חזרתי על הצילום. הראיתי את הצילום החוזר, התקין, בו רואים היטב את החור, את מוך השן ואת השורש. אבא הבין. לירז לא רצה להביט.
ידעתי שכאן צריך לברור מילים. לירז קם וסרב לטיפול. אבא ואנוכי משדלים את לירז להתיישב חזרה. הסברתי שאחרת נאלץ לעקור את השן. לירז החליט שעדיף שאטפל בשן, במיוחד כשהבטחתי שלא אעקור. אילחשתי את השן והתחלתי בטיפול שורש.
לירז שכב דרוך. מחכה לכאב. אני מתקשה לעבוד, כי עינת הסייעת לא איתי (באתי במיוחד) ואין מי שיסייע לי. אני מסבירה שאני עומדת לשטוף את השן בעזרת מזרק. לירז נלחץ, מתחיל לצעוק "לא!". אני משקיטה אותו ומסבירה לאט, שרק אשטוף. לירז נואש. הפה עקוד בסכר גומי. השן פתוחה. מה יעשה? ניסה וגילה שאכן, השטיפה אינה מורגשת. מכאן העניינים רצים בנחת. הסברתי ללירז, שלא רציתי שיבהל מהמזרק שלי עם המחט ולכן הסברתי מראש, ושאר הטיפול גם לא מפחיד וגם לא מורגש, מלבד תעלת שורש אחת רגישה. ביקשתי להודיע אם יכאב ובתעלה הזו עבדתי בזהירות רבה, תוך שטיפה בנוזל אילחוש שוב ושוב.
הודעתי לאבא, כי כמעט סיימתי את טיפול השורש. לירז שמע וכמעט התעלף: "מה טיפול שורש? לא מסכים! זה מפחיד!" הודעתי ללירז שאני כבר עומדת לסיים את הטיפול, והוא הודיע מופתע, שבאמת הפחד לא היה מוצדק. ניצלתי את ההזדמנות, וחקרתי את לירז ואבא לגבי דרכי הטיפול בצ'ינצ'ילות, בתור אם אומנת בלתי מנוסה בעליל, לארבע דגו ממין נקבה- גם מכרסם.(מכונה גם צ'ינצ'ילה מדברית).
לירז ואבא שקעו בהסברים בעניין הטיפול בצ'ינצ'ילות ואני משתדלת גם ללמוד וגם לסיים במהרה. טיפול השורש הסתיים ומאד התלבטתי אם גם להניח סתימה קבועה. מצד אחד, לירז כבר קצר רוח. מצד שני- שוב לאלחש? שוב להניח סכר גומי?
החלטתי לחסוך את העונג מלירז, וסיימתי את הטיפול כולל סתימה קבועה. למרות שממש לקראת הסוף, עת החלקתי את הסתימה, לירז פרץ בבכי. נמאס לו. הסרתי את סכר הגומי, ולירז הודיע שכיף שלא החליט להגיע ביום אחר, כי ממש לא היה נורא. לעומת זאת, הוא זוכר שבסוף מקבלים גם משהו נחמד. קיבל, בטח שקיבל. ואני עד אעכשיו לא מצליחה לתפוס, איך לירז מחליף נסורת רק פעם בחודש חודשיים, ואני פעמיים בשבוע? מזל שאבא ולירז צריכים לחזור לבדיקה. ככה אוכל לברר את הסוגיה.
|
תוכן ההודעה:
|
