טוב, זה לא חדש. תמיד הייתי אמא חרדה. חרדה לבריאותם ולשלומם, זה ברור. וגם לאושרם, ולמצב רוחם, ומצבם החברתי, וכמה הם מצליחים, ואיך הם מרגישים, והאם הם בצד או במרכז, רצויים או דחויים, חלשים או בטוחים? ואיך הגננת הגיבה כשהוא היה במצוקה, ומה המורה אמרה לה כשהיא בכתה, ואם כבר הרבה זמן אף אחד לא מזמין אותה - מה זה אומר? ואם רק הוא יוזם? ואם לא החזירו לה טלפון? ואם לא שיתפו אותו במשחק? ואם בבריכה היא הייתה צמודה אליי? ומי תהיה המורה בשנה הבאה? אם זו תהיה ההיא המעפנה, אני אמות... ואם הכיתה תפוצל והיא לא תהיה עם החברה הכי טובה שלה?? ומי יחליף את הגננת כשתצא לחופשת לידה?????? ואם הוא מתנהג באגרסיביות, זה בגללי? ואם היא מתחצפת למורה, זו אשמתי? ומה אני משדרת, ומה אני מלמדת, איך אני מחנכת, ואיזו מן דוגמא? ובכלל איזו מן אמא אני????????? אמא חרדה...
אוף! אני מוצאת את עצמי מתייסרת באינסוף שאלות, האשמות, דאגות. כולן נראות לי כאלו זורמות ורגועות. מקבלות את המציאות כמות שהיא ומסתדרות (אז תהיה מורה מעפנה, אז מה...). זה נורמלי? זה הגיוני מה שאני עוברת???
ותודה לכל מי שהגיעה עד הלום...
|
תוכן ההודעה:
|