שלום יקרות,
חייבת לשפוך ואין לי למי... בעלי ואני כבר 10 שנים יחד, שלושה ילדים מקסימים, מצב כלכלי בסדר. לכאורה הכל טוב - בעלי הוא אבא מדהים, מפרגן, תומך, חבר טוב ותמיד אהב אותי, איך אומרים?, יותר ממה שאני אהבתי אותו. כבר שהתחתנו ידעתי את זה ובכל זאת בחרתי להתחתן איתו בידיעה שהוא יהיה בן זוג טוב ותומך.
אבל מה לעשות, ראש לחוד ורגש לחוד. אני כבר כמה זמן מרגישה שאני לא מרגישה אליו כלום. אני אפילו אוהבת שהוא יוצא עם חברים ויש לי את הערב לעצמי. לא מתחשק לי לשכב איתו (אפילו שהסקס ביננו הוא טוב) ולא מתחשק לי כלום. אני ממש לא יודעת מה לעשות כי כמו שאתן יודעות לפרק משפחה זה לא סיפור קל, במיוחד שבעצם אין לנו בעיות קשות. אנחנו לא רבים, הוא לא מתעלל בי ולא רע אליי. להיפך.
מצד שני, לא יודעת כמה זמן אוכל לחיות עם מישהו שאני לא אוהבת. אנחנו חברים טובים אבל האם זה מספיק? אני כל הזמן מכה על חטא שהתחתנתי איתו. הרגשתי בזמנו שהגיע הזמן והוא לא היה "אהבת חיי" אלא האדם הנכון בזמן הנכון. אני מצטערת אבל הצער לא יעזור פה. לשנינו הילדים זה הדבר הכי יקר בעולם וכואב לי לפגוע בהם. מה גם שבעלי יתמוטט אם אעזוב (לא שזו סיבה להישאר אבל גם פה רגשות האשמה מכים בי).
בקיצור, אני בסערת רגשות כמו שאתן שמות לב ולא יודעת מה לעשות... תובנות?
|
תוכן ההודעה:
|