בימים האחרונים הייתי עסוקה מאד. ריצות מפה ולשם. לא הספקתי לעשות דבר חיוני (?). למשוח לאק על צפרני. הספקתי למרוח את שכבת הבסיס, המורכבת משתי שכבות מצחינות ביותר, של נוזל. שכבה עכורה ושכבה שקופה, ונשארתי ככה. נטולת הוד והדר.
לפיכך, לקחתי את בקבוק הלאק הראשון שנפל לידי ושמתי בתיק. אולי אספיק למשוח את צפרני בין הפציאנטים.
ראשונה, הגיעה אלי אדוה בת הארבע. אדוה עברה איזשהו טיפול בשן קדמית, עליה נפלה. בצילום, לא הצלחתי לפענח את סוג הטיפול. די מוזר. לצערי, צלצלה אמא, ודיווחה על כאבים ונפיחות צליד השן המסכנה, ולפיכך נזקקה אדוה לטיפול שורש דחוף. בדקתי את השן. ראיתי נפיחות רצינית בחניכיים, למרות האנטיביוטיקה שקיבלה. ראיתי גם מכתב מרופא, שמציין את הקושי הרב בטיפול באדוה, ואת חוסר שיתוף הפעולה הבעייתי מאד שלה.
צרה צרורה. הכנסתי את אדוה לפני פציאנטים אחרים, לתור קצר. איך אטפל בה במצב כזה? הבטתי בה היטב ופתאום אורו עיני! על צפרני ידיה של אדוה, היו מרוחות שאריות מתקלפות של לאק אדום. יש!!!
הודעתי לאדוה, שאם תשתף פעולה, לא תזוז ותעזור, אני אמרח לה את הלאק המעולה והיפה שלי! אדוה ליכסנה מבט והתאכזבה. צפרני ערומות (מלבד ה"נייל-טק", אבל לא נרד לקטנות). הודעתי בחגיגיות, שמצפה לה לאק ורוד לוהט. ולא סתם ורוד לוהט, אלא ורוד לוהט עם נצנצים!!
אמא של אדוה מביטה בי בפקפוק. לא נראיתי לה צרכנית של מוצר כזה...
לא חיכיתי. שלפתי מתיקי את בקבוק הלאק המוכן. אדוה השתתקה מיד. אמא התאפקה לא לצחוק. ביצעתי במהירות את טיפול השורש, כשאדוה משתפת פעולה באופן מושלם, מלבד שניה, בה חשה כאב באמת קצרצר, כשהגעתי לקצה השורש בהניחי תרופה בתוכו.
הזכרתי לאדוה את הבטחתי, והיא השתתקה מיד. סיימתי להניח סתימה זמנית ולהנחות את אמא לגבי אנטיביוטיקה. אדוה קמה, קיבלה את מתנתה מאנה הסייעת, התיישבה ליד השולחן והניחה בהתרסה את ידה עליו. "נו!".
ואני, הסרתי מעלי את תפקיד רופאת השיניים, החלפתי אותו בתפקיד המניקוריסטית. משחתי בזריזות את צפרניה בלאק הסולידי ועדין הצבע (אפשר לעצור עם הצפרניים את התנועה...). אחר כך, הניחה אדוה את ידה השניה, ואני המשכתי בעבודת הצפרניים. אדוה קמה, ניגשה אל מכשירי, כדי שאוכל לנשוף על צפרניה במזרק האויר-מים. אם כבר-אז כבר! ויצאה מרוצה מאד מהמרפאה.
הילה, שהגיעה אחר כך, פציאנטית בת שבע ותיקה, זכתה לטיפול דומה, למרות שנאלצתי לשאת את בקורתו של אביה, שציפה שגם אסיר את הלאק הישן שהיה לה. לכך סרבתי, בטענה המוצדקת, שככה יפגע הלאק שלי!
אמיר בן השמונה, שהגיע אחריה, אכן הביע התפעלות מצפרני המסנוורות. סירב בנימוס להצעתי למניקור, אך ציין, שאחיו היה שמח לצבע כזה.
מעתה אני אתייחס לאוסף בקבוקי הלאק בצבעים המזעזעים שאספתי,כאל אמצעי טיפולי ראשון במעלה, גם לרופא, גם לסייעת (שגם היא יצאה הביתה משוחה בורוד זוהר עם נצנצים) ובעיקר לפציאנטיות!
|
תוכן ההודעה:
|
