השבוע פגשתי סופר סתם. בלי גרשיים. סתם, סתם!
מוטי בן השמונה הוא ילד הלוקה בתסמונת דאון. אמא צלצלה, הודיעה שראתה איזה חור בשן, וביקשה אישור להגיע, כשמוטי כבר לוקח אנטיביוטיקה, בשל פגם לבבי מולד. (אופייני לתסמונת דאון). בדרך כלל אני לא רוצה שיתנו אנטיביוטיקה על עיוור. אבל אמא אומרת שהיא מתרשמת שמשהו מכאיב למוטי.
אני מסכימה. כל הושבה של מוטי על הכיסא שלי היא בעייתית, ואי אפשר לטפל בו ללא אנטיביוטיקה לפני. לקחתי צ'אנס. מוטי מגיע, מביט סביב, מסתובב ושועט החוצה. אבא דולק אחריו. האח הצעיר של מוטי אוחז בידו ומביאו אל הגרדום (אלי).
אבא משתדל להושיב את מוטי. זה ילד ממש ממש חזק! הוא מודיע לי, שהוא אינו מסכים שיהיו מים. (זוכר מטיפול קודם, מלפני כשנה). אני מבטיחה שעכשיו לא יהיו מים. מביטה בשיניים. בהחלט יש מספר חורים. מוטי מתלונן על כאב, ואני מנחשת איזוהי השן האשמה.
צריך לצלם. מוטי מביט במצלמה, מודיע בצרחות "לא מים!!!" ומתחיל להשתולל. אבא מנסה להרגיע, להסביר שאין מים. מוטי לא מקשיב. אבא יושב לידו, ומתחיל לספור. אחת-שתיים-שלוש... מוטי נרגע, מצטרף לספירה. אני מסבירה בינתיים, שאין מים. עפרה הסייעת נכנסת מהחדר הסמוך ומבטיחה שסגרה את הברז! מוטי מתלהב מהצלחתו של אבא להגיע ל-20 ומתחיל ספירה מחדש. אני שמה את הפילם בפיו, ואבא מבקש, שעכשיו מוטי רק יאזין לספירה. מוטי מביט בחשד גדול במצלמת הרנטגן.
להפתעת כולנו, המצלמה לא השפריצה מים על מוטי, והוא ממש נרגע. שומע בהנאה את אבא סופר שוב ושוב. לפעמים עד עשר, ופעמים מפליג עד עשרים, ומוטי סופר איתו.
שרה מפתחת את הצילום ולוחשת לי: "חביבתי, בשנה שעברה הוא היה קטן וחלש. הפעם לא ילך!". עפרה מביטה בי ומייעצת להפנות להדסה. אין סיכוי. ואני? מה כבר יכולה לעשות? מודיעה למוטי שאעבוד לחלוטין בלי מים!
וכך התחיל טיפול שיניים, שכלל קיטוע מוך, ושתי סתימות לא קטנות, בלי טיפת מים! אילחשתי את השן בלי מים. (אם כי מוטי שתה קצת אחר כך). סכר גומי הונח. שרה הסייעת נתנה למוטי לבדוק את הסקשן, ואכן, לא היו שם מים.
אני התחלתי בעבודתי עם המקדח במהירות גבוהה, ובשל סכר הגומי, לא נכנסה טיפת מים לפה...בכלל, כל הטיפול נעשה בדרך זו, כשאני חוזרת על המנטרה "בלי מים" ואבא סופר, וסופר, וסופר... (אמרתי סופר סתם!)
באמצע, ניסה אבא להעז ולעבור לאותיות הא'-ב'. הוא ננזף קשה ע"י מוטי וגם ע"י שרה. מה שמצליח, לא משנים. גרונו של אבא ניחר. נמאס לו לספור. נמאס גם לנו לשמוע. אבל לא למוטי! גם שרה וגם אני, מצטרפות לספירה. אני אפילו סופרת בניגון, ואבא, שלא מעז להישיר מבט לעברי מרוב אדיקותו בענייני דת וצניעות, מצטרף. המטרה טובה. (מה גם שלשמוע אותי שרה, משול לסיגוף).
אבא יושב עכשיו כפוף. מוטי החליט להניח על כתפיו את הרגליים בפוזת לידה. אמרתי למוטי ולאבא, שאי אפשר להוכיח אהבה יותר ממה שאני רואה כאן.
אבא חדל מעט מלספור (אני כבר סותמת את השן. אין מקדחים, מוטי כבר יודע שתכף גומרים ואין מים בכלל!). טורח להסביר לי שאלה הלכתית שהטרידה אותי באותו רגע. (מתי מברכים אם שותים כמה כוסות מים, למתעניינים).
מוטי קם מן הכיסא. בוחר מתנה, נגש אלי ואומר בגאוה: "בלי מים!" ניצח אותי.
|
תוכן ההודעה:
|
