הודעה זאת נכתבת בעיקר כדי לשתף בתחושות שאני לא נוטה לדבר עליהם עם אף אחד. אני אישה מצלחנית והשגית. יש לי קריירה נדירה, דוקטורט, וזה בצרוף לשני ילדים מיוחדים ובעל אחד. נחשבת ברוב המקומות כמוצלחת ביחסי אנוש ואדם נחמד, וכך גם רואה את עצמי. אני גם צעירה יחסית, עוד לא בת 33. א-ב-ל, אני עולה ויורדת במשקל כבר 7 שנים. תמיד משקל הטריד אותי, מאז נסיעה לארצות הברית בגיל 10, ממנה חזרתי שמנמנה (לפני כן הייתי ילדה רזה מאוד). אף פעם לא הייתי שמנה ממש, עד שילדתי את הבן הבכור שלי נעתי ב+ - של כשלושה קילוגרמים. אבל מהלידה שלו התנודות הן ממשקל נכון, טוב וחתיכי ל+ של עד 10 קילוגרמים. והתנודות הן דרמטיות. אני רואה את הדרמטיות שלהם בארועים של כנסים שנתיים: לפני 4 שנים באתי לכנס השנתי שמנמנה +; לפני 3, לאותו כנס הייתי רזה וחתיכה, אחרי חצי שנה ב"שומרי משקל" ודיאטה מאוזנת לחלוטין, וקיבלתי המון מחמאות כפיות; לפני שנתיים - שוב שמנמנה - ראיתי את ההפתעה בעיניים של אותם אנשים שהחמיאו שנה קודם; לפני שנה - אחרי דיאטה רצחנית (לראשונה בחיי עשיתי דיאטה רצחנית) - רזה - ושוב ההפתעה. והנה הגיע מועד הכנס השנתי בחו"ל - ואני מתביישת ללכת. כבר חצי עשור אני או בדיאטה קפדנית, או אוכלת כמו פרה. בלי שליטה ממש. למה כוח הרצון וההישגיות הם כל כך חזקים בעבודה ובלימודים ונעלמים כשהעניין מגיע לאוכל? האם יש לי הפרעות אכילה? אין לי זמן בסדר יום לטיפול. זהו - עד כאן המחשבות האוסציאטיביות ואשמח לכל תגובה. רק אסוציאציה אחרונה: גם אמא שלי - החכמה כל כך, מצליחנית, ישרה ואישה טובה - היא שמנה (שמנה הרבה יותר ממני). ראיתי אותה אוכלת בהחבא במטבח כילדה והתכווץ לי הלב - למה אני עושה אותו הדבר???
|
תוכן ההודעה:
|