אמא מביאה את דינה בת השמונה לטיפול אחרון. כל כניסה לחדרי מלווה בבכיות ובתחנונים. דינה מקבלת לבסוף טיפול, אבל עד שהיא מתיישבת, עד שהפה נפתח. כל צעד מלווה בבכיות, בהשתהויות ותרוצים שונים. מעייף.
הפעם דינה באה ומודיעה שהיא רעבה! שלחתי את אמא והבת למכולת הקרובה. ביקשתי רק, שיקנו משהו קצר-אכילה, אחרת יבלו את רוב הזמן הקרוב בלעיסה איטית של משהו ובויכוחים. כך צפיתי.
אמא ודינה חזרו די מהר, עם לחמניה עגולה, ולא נגועה.
הבכי המסורתי והויכוחים שוב מתחילים. לבסוף דינה נשכבת, מקבלת טיפול תוך בכי וצעקות, שהפה יבש, שהפה מלא מים, שהפה פתוח, שרועש, ששקט. דינה לא אוהבת טיפולי שיניים!!!
הטיפול האחרון מסתיים. דינה יורקת את שאריות משחת הפלואוריד שמרחתי בפיה וקמה מהכיסא. אנה קולעת בול בלי דעת ונותנת לה כמתנה מדבקות, ולא סתם מדבקות, אלא מדבקות שאין לדינה באוסף.
דינה כל כך מתרגשת, שרצה לחבק את אנה, אבל זה עוד כלום. היא גם רצה לחבק אותי, האוייבת המושבעת. הטיפול השנוא נשכח ברגע, ודינה יוצאת החוצה כשחיוך מאושר משוך על שפתיה. מדבקות ממש יפות!
|
תוכן ההודעה:
|
