פורום השבוע אינדקס אופנה יוגה גברים וצירים היום שאחרי הצילו צירים תזונה מאמרים חדשות ראשי

15/10/2011 18:29 תיתי רופאת שיניים מאת: מאחורי המקדח- יומן שבועי כותרת: היום מוקדם! אנחנו נוסעים לקונצרט מיוחד. קונצרט, בו מופיעים שני המורים למוסיקה של הבת. אין דבר מדרבן יותר להתאמן, מלראות את המורים מופיעים בעצמם. ילדתי הכינה מתנות למורים (ציורים מעשה ידיה) וגם מעשה חריזה- קמע בצורת קואלה למורה לנגינה,(עבודה של שעות אחדות) ואנחנו כבר מתרגשים מאד. אל המרפאה הגיעו דליה הקטנה, בת הארבע ומירה, אמה. דליה מביטה בי בפרצוף חמוץ מאד, ומירה נואשת. חיש קל נשלפו בלונים. הכנתי לדליה כלבלב, אותו לקחה בשמחה, אבל סרבה לעלות על הכיסא. אמא מירה הושיבה את דליה, שנראתה קטנה, עדינה וצנומה, על הכיסא שלי, ואני הייתי שאננה מאד. בסך הכל ילדה קטנה. מה כבר יקרה? דליה מתחילה בהשתוללות רבתי, למרות שאני מגישה לה מראה דנטאלית, שתחזיק בעצמה. היא שולחת בי מבט מאיים: "חכי, חכי, את לא יודעת עם מי הסתבכת!". אמא נדה הבראשה בעצב. מספרת שהיא כבר מותשת. כל היום יש קרבות ומאבקים עם דליה, על כל נושא שבעולם. שאלתי לגבי צחצוח. אמא אומרת שזו בעיה נוראית. אין כבר כח גם למלחמת צחצוח. פשוט אין! אני מודיעה לדליה, שאם לא תפתח בעצמה את הפה, אאלץ לעזור לה בכך. דליה לא ממש מאמינה לי, ואני בהחלט מקיימת את הבטחתי. דליה משתוללת, אבל משאירה פה פתוח. אני רואה שתי שיניים בעלות חורים קטנטנים, שתי שיניים קדמיות, עם חורים בינוניים ופוטנציאל להשאר ללא צורך בטיפול, אם הצחצוח יהיה יעיל, ושני מוקדי עששת בעייתיים מאד לטיפול, שיש סיכוי שלא יזדקקו לו, אם הצחצוח ישופר. (בעייתיים, כי הסיכוי שהסתימה תחזיק שם, קטן ביותר). צריך לצלם את השיניים. דליה לא מוכנה לשים על עצמה סינור עופרת, למרות שמדובר בסינור פרחוני וחביב. היא הודפת אותו במרץ. אמא מסבירה, אני מבקשת, אני דורשת. הא! דליה לא רוצה! אני מנסה להכניס פילם רנטגן לפה. צילום קל מאד, של השיניים הקדמיות. דליה יורקת אותו בעוז. מה עושים? אני מותשת. עינת עייפה. אמא עצובה. דליה בוכה ומביטה בכולנו במבט מנצח. אני מבקשת מאמא לצאת. בכל זאת, ילדה קטנה, בלי אמא, אולי זה יהיה תמריץ למשהו? גם זה לא. דליה לא מוכנה לפתוח את הפה. גם לא מוכנה לסגור את הפה (שנפתח, כשאני מודיעה, שאם לא היא- אני אפתח אותו. לבסוף אני קוראת לאמא, שפשוט מחזיקה בעבור דליה את הצילום בפה ויש הצלחה חלקית. שניים מתוך שלושת הצילומים, צלחו. אמא עייפה. אני מיוזעת. עינת אדומת פנים. ודליה: כמו אחרי קרב. אני מביטה בצילומים. מדובר בסתימות קטנות ומהירות ביצוע. אפשר לעקוב אחרי מצבן של שאר השיניים ולטפל אם החורים יגדלו. לא חבל לשלוח להרדמה כללית (כמו שכבר המליצו לאמא מירה)? החלטנו להשתדל ולטפל, אך לא הפעם. די בקרבות הצילום והבדיקה בפעם הזו, אבל אני החלטתי שלפחות דליה תצא בפה נקי ותשתף פעולה בלי קרב. שוב הושכבה ילדה משתוללת על הכיסא. אני מנסה להראות לה מברשת ניקוי. דליה מסרבת בתחילה, אבל מסכימה לגעת בה ולחוש בה מסתובבת, אחרי שגם אמא נגעה בה וסיפרה שמדגדג. בתחילה, שכבה דליה חצי על הצד, כתף אחת מורמת, כדי לא לאפשר גישה אל הפה, בעודה צועקת אבל כבר פותחת פה בצורה סבירה. אחרי ניקוי כמה שיניים, מנוכחה לדעת שגם לא כואב וגם אינני מתכוננת לוותר, פתאום שמתי לב, שדליה נשכבה בשלוה, עדיין מוחה בקול על העניין, אבל הכתף כבר רגועה, הפה פתוח לרווחה ואני מנקה כל שן בנחת. דליה קיבלה הרבה מאד תשבוחות. אמא מירה ראתה שביב תקוה. ואני מקווה שהטיפול יעבור בשלום. אולי בעקבותיו, גם שיתוף הפעולה בענייני צחצוח בבית, ישתפר? אגב, בעניין בחירת מתנה, לא היו עם דליה שום מלחמות. היא "נכנעה" והסכימה לקחת מתנה בלי שום ויכוח. מזל! תוכן ההודעה: תגובות נוספות עד כה נענו 0 תגובות

כל הזכויות שמורות לאמנות הלידה © יצירת קשר     תקנון ותנאי שימוש