אפריים בן השש הגיע בפעם הראשונה למרפאת השיניים. כולו חשש ופחד גדול. אני שואלת מדוע הגיעו, ואמא מבקשת שאבדוק את שיניו, לדעת שהכל כשורה.
אפריים מקבל בלון ומאד מאד מופתע. לא לכך ציפה. הוא נשכב בפחד גדול על הכיסא שלי, מחזיק חזק חזק בחרב הבלון שלו ומקווה לטוב.
אני מביטה בשיניו של אפריים בשאננות רבה. כל השיניים התחתונות במצב מעולה. אין מתום. אני מסתכלת היטב בשינייו הקדמיות של אפריים- לבנות ומושלמות. מסתכלת בצד שמאל, בלסת העליונה- הכל מעולה.
אני עוברת לצד ימין, ורואה חור קטן בשן. באמת קטן. מביטה עוד- ולחרדתי, נפיחות גדולה, מוגלה ליד השן. אמא המומה. באמת אפריים סיפר שמשהו כואב לו, אבל השיניים שלו נראו לה כל כך מושלמות! אני מצלמתץ את השיניים. כולן כולן בריאות, מלבד אחת. והאחת הזו- במצב ממש לא משהו. זה משונה!
אפריים יוצא מהחדר ובידו בלון, מתנה ומרשם לאנטיביוטיקה. בפעם הבאה, צפוי טיפול שורש.
ליהי לעומת זאת, נכנסת למרפאה על סף בכי. גם היא בת שש, ובאה לביקורת. אני לא כל כך מבינה מדוע היא כל כך מתוחה ומבוהלת. בסך הכל, כבר היתה במרפאה מספר פעמים. לא התרשמתי שסבלה כל כך. אמא מספרת, שמשהו מוזר צמח לליהי מאחורי השיניים הטוחנות. אני מביטה, ומגלה שן קבועה, שצמחה בדיוק בזמן ובמקום הנכונים.
ליהי שואלת בקול רועד: "עכשיו תעקרי לי את השן?" ירד האסימון. הבנתי מדוע החיל והרעדה. הבטחתי לליהי, שבהחלט לא אעקור את השן היפה והמצויינת שבוקעת לה. אמא סיפרה, שליהי באמת פרצה בבכי בפתח המרפאה, והגענו להסכם, שאם משהו מפחיד או מטריד את ליהי בקשר לשיניה, היא תתקשר אלי, ולא תתהלך עם מועקה כזו בלב, ככה סתם.
|
תוכן ההודעה:
|
