|
12/11/2011 21:50
|
תיתי רופאת שיניים
|
מאת:
|
מאחורי המקדח- יומן שבועי
|
כותרת:
|
גילי בת השש וחצי, ילדה עצורה ושקטה. בקושי אפשר להוציא ממנה מילה. היתה בטיפול לפני שנה, ולא באה לביקורת. זו בעיה, כי לגילי מום מולד בלב, ובריאות השיניים והחניכיים ממש קריטית לבריאותה. לפני טיפול שיניים, היא לוקחת מנה גדושה של אנטיביוטיקה, כדי ללחום בחיידקים שעלולים להכנס למחזור דמה, דרך החניכיים, במיוחד אם הם מודלקים.
גילי הגיעה לבדיקה (בלי אנטיביוטיקה), ואני ראיתי מספר חורים לא קטנים בשיניים. הפעם, באה גילי עם אבא, אחרי שלקחה את מנת סירופ האנטיביוטיקה, ועם בשורה לא ממש טובה: שן אחת כאבה מאד מאד כל הלילה.
אני מאלחשת את השן, מנקה אותה היטב. השן נראית מתה לחלוטין, ואני מתכוננת לעשות טיפול שורש. גילי שוכבת שקטה ואני שולפת את כלי המשחית- פוצרים לניקוי תעלות השורש. בביטחון רב, אני מכניסה פוצר לתעלה. השן מתה. אין סיבה לדאגה. גילי מצטמררת כולה ופורצת בבכי. כואב!!!
אני שוטפת את התעלה בנוזל אילחוש, מכניסה את אותו פוצר (מין שפיץ מתכתי) לתעלה בזהירות. ושוב- כואב!!! עכשיו גילי מפוחדת. שוכבת מכווצת וקפצת למראה כל מכשיר שמתקרב אליה. גם אם הוא סתם מראה קטנה. לא טוב! אני מנסה תעלה אחרת (בשן שן גילי יש שלוש תעלות). בסדר. אין תלונות. גילי נרגעת, ואני מנקה בעזרת הפוצר את הרקמה הנגועה והמתה מתוך התעלה.
עוברת לתעלה האחרונה. גילי קופצת ופורצת בבכי נורא. שוב כואב. אני מצטמררת כולי. אין גרמתי לילדה לסבול ככה? התנצלתי מאד ומרחתי משחה אנטיביוטית עם סטרואידים בשן. שתשקיט את העניינים. הרגשה מחורבנת. אני מקווה שבפעם הבאה, כבר לא יכאב בכלל, ואוכל לסיים את הטיפול בשלווה.
|
תוכן ההודעה:
|
תגובות נוספות
|
