פורום השבוע אינדקס אופנה יוגה גברים וצירים היום שאחרי הצילו צירים תזונה מאמרים חדשות ראשי

26/11/2011 19:54 תיתי רופאת שיניים מאת: מאחורי המקדח- יומן שבועי כותרת: דר בן הארבע הגיע עם אבא למרפאה. זו הפעם הראשונה לדר אצלי, ואני לא יודעת למה לצפות. באי חמדה, דר מתיישב על הכיסא ופותח פה. אני רואה עששת וגם סתימות אחדות שכבר נעשו לילד. אבא מסביר, שדר לא סובל את מגע המברשת בחניכיים. באמת רואים רובד על פני החניכיים. אני מסבירה לאבא היכן לשפר את הצחצוח, ופונה לטפל בחלק מהשיניים שדורשות טיפול. דר לא שמח. הוא פורץ בבכי לא שקט במיוחד. משתדל לדרוש להסיר את סכר הגומי וללכת הביתה עכשיו!!! אהה. מצאתי קצה חוט. שאלתי את דר, אם הוא רוצה שאסיר את סכר הגומי. דר מהנהן במרץ.סוף סוף מישהו מבין אותו. "אם כך", הודעתי, "צריך מהר מהר לשטוף את הגומי, שלא ירד מלוכלך!". דר קצת מופתע וחדל מלבכות. כנראה התפלא שדרישתו נענית כל כך בקלות. אני מסלקת במקדחי עששת מהשן, שוטפת (גם את הגומי) במים. דר חש שיש בעיה, ונע בכיסא באי שקט. אני מסבירה, שצריך לשים חומרים, כדי שאוכל להוריד את הגומי. (מה שנכון). מורחת את משחותי, כדי לעשות סתימות לבנות. דר שוכב בשקט. גלגלי המח שלו עובדים קשה. רואים את זה. אני מראה לו את החומרים, ולכולם מטרה אחת: לגרום לי להסיר מיד את הגומי! והנבואה מגשימה את עצמה. דר שקט, אני יכולה לעבוד במהירת, ובאמת ממהרת להסיר את הגומי ולשלוח את דר ואבא הביתה. דר לוקח מתנה, ואני רואה שעדיין מנסה להבין מה בדיוק הלך כאן. איפה ה"קאטש". אין שום "קאטש". יש סתימות. תוכן ההודעה: תגובות נוספות עד כה נענו 0 תגובות

כל הזכויות שמורות לאמנות הלידה © יצירת קשר     תקנון ותנאי שימוש