אז ככה: שני ילדים, הריון שלישי, עובדת במשרה כמעט מלאה, בנוסף עובדת בערב בתור פרילנסרית, אחראית על הכביסה, בישולים, לוקחת ומוציאה את הילדים למעט יום יומיים שהוא ואז עובדת יותר, משלימה שעות, הולכת עם הילדים לסופר, היחידה שאחראית על סידור הבית כי הוא אחד שלא מזיז לו בלגן. לנקות - מנקים ביחד אבל עדיין עושה בין לבין דברים שהוא לא חולם עליהם. ובתוך כל זה מצליחה להיות מאושרת ושמחה בחלקי. וטופחת לעצמי על השכם, מרגישה טוב עם עצמי שמצליחה להיות סופר וומן ובתוך כל זה גם להצליח ליהנות מהחיים, לפגוש חברות, לדאוג לזוגיות ולא לזלזל בעצמי. אבל... מרגישה שאני היחידה בעולם שרואה את המאמץ הגדול שלי, את הריצות האין סופיות, את זה שהפעם הראשונה שאני יושבת זה ב 10 בלילה. עם כל הכבוד לטפיחה העצמית על השכם, רוצה פידבק על זה, גם אם לא כל יום, לפעמים. מרגישה שהבנזוג לא יודע חצי ממה שאני עושה. הכל נעשה בין לבין, במהירות, ביעילות, אולי גם הפך לו למובן מאליו שאני כזו, לא יודעת. בשורה התחתונה הוא חושב שאני "רק עושה כביסה". איך שהוא רואה את זה, אני ב 4 בבית ויש לי את כל אחה"צ פנוי בעוד שהוא קבור בעבודה. לא מצליחה לגרום לו לראות ולהבין כמה אני עושה וטיפה טיפה להעריך את זה, להגיד מילה טובה. הוא בן זוג תומך ומבין ולא פרזיט אבל האם הרצון שלי להערכה הוא מוגזם???
|
תוכן ההודעה:
|