בני בכתה א' והיה תמיד "סרבן חוגים". בסופו של דבר הבנו שכל מה שיש בו שמץ של תחרותיות - הוא נמנע ולכן נמנע מחוגים. בנוסף, כל פעילות בבית ספר או שהייתה בגן שיש בה אלמנט של תחרותיות (גם אם קבוצתית) כמו חוג ספורט בגן - היה נמנע. השנה יש שיפור מאוד גדול: הוא גם הולך לחוג וגם, בעקבות זה שאין לו אפשרות לבחור, הוא משתתף בשיעורי הספורט בבית ספר ואף נהנה. יתרה מכך, ביום ספורט שנערך בבית ספר, הוא השתתף מרצונו ונהנה מאוד. יחד עם זאת, עדיין יש מקומות שהוא נמנע. למשל בצהרון, בחוגי ספורט ומשחקים, הוא לא משתתף כלל וזה מתאפשר מאחר ומאפשרים לו לבחור. המורה בצהרון דיברה איתי על כך ועל ההתלבטות שלה וגם שלי האם לאלץ אותו להשתתף (וכנראה זה יצליח והוא כנראה ייהנה, כמו שאר הדברים) או להתייחס לפעילויות בצהרון בתור כיף ובתור משהו שאפשר לבחור. אשמח לשמוע את דעתכן איך כדאי להתייחס לפעילויות אלו, האם שווה לאלץ אותו או לתת לו ליהנות מחוסר ההתמודדות כאן, בהסתמך על כך שבמקומות אחרים הוא כבר כן מתמודד.
|
תוכן ההודעה:
|