פורום השבוע אינדקס אופנה יוגה גברים וצירים היום שאחרי הצילו צירים תזונה מאמרים חדשות ראשי

14/1/2012 23:54 תיתי רופאת שיניים מאת: מאחורי המקדח- יומן שבועי כותרת: בפעם הקודמת, התחלתי לספר,על תלאות ההורים שצריכים לשאת בעול, לשאת גיטרה (כבדה מאד), ולהרחיק נסוע עד לעיר ללא הפסקה, רק כדי שהבת לא תשאר טעונת טיפוח חלילה, ולא תשתתף במיני הרכבי מוסיקת בארוק, תאזין לצ'מבלו מבוקר עד ליל ותאזין להרצאות בנושא? מוסיקה! אנחנו נכנסים לעולם אחר. עשרות אנשים מסתובבים. חלקם נושאים תרמילי ענק, ואנחנו כבר לא מקטרים. מה לנו כי נלין, לעומת כאלה שנאלצים לשאת צ'לו בארוק? בפינות מתגודדות חבורות ומשמיעות מיני פעיות וגעיות. אם פעם הייתי מתגלגלת בצחוק פרוע ומזעיקה את הפסיכיאטר המחוזי, היום אני כבר נעמדת ומאזינה רוב קשב, אם מנעד הקולות רחב דיו ואם לא מזייפים חס וחלילה, אלה המחממים את מיתרי הקול, הזמרים. הבת- בשתיקה רועמת. לא כועסת או נעצבת. היא בשמירה! שלושת ה"שין" נגזרו עליה. שתיקה, שתיה ושינה, שכן דוקא לכבוד הסמינר, נתקפה צרידות. היא מתנהלת בעזרת פתקים ופנטומימה (אסור בשום פנים ואופן ללחוש!). ושמה פעמיה לאולם ההרצאות. ממוצע הגיל צונח מיד. מבטים תמהים נשלחים אל עולת הימים. המבטים משתנים, כשהמרצה ניגש לברך אותה. הוא הדריך אותה בקיץ במחנה. מחנה מוסיקה, נו. אבא-אמא יושבים בחוץ, ממתינים לשאת את שובל שימלתה של הבת. שובל גיטרה. הבת עוברת לחדר 210 האימתני. החדר בו ינוגן שאקון (מין ריקוד) של פרסל. ארבעה ילדים, כולל צ'מבליסט בן עשר, נכנסים לחדר. נושאי כלים נוספים, כלומר הורים, מתיישבים בצד. כאן מותר לנו להיות. אנחנו הכי דפוקים. אמא של נגן החלילית, מתיישבת בנחת. גם להורי הצ'מבליסט אין הרבה עבודה. אבל אנחנו צריכים להוציא מבחר חפצים מהמזוודה האימתנית. גיטרה, ורגלית ותוים ומין סמרטוט אדום שמניחים על הברך (כמו שכנרים מניחים על צוארם. לשלוף פצירה לצפרניים לעת חרום, ואז גם טיונר לכיוון הגיטרה. ובכל זאת, נורא שמחים שהילדה לא בחרה לנגן בויולינה! (יותר גדול מקונטרבס) המדריכה נכנסת, מלמדת לכוון את הכלים לפי הצ'מבלו ופתאום הכל שווה. הילדים מנגנים שאקון של פרסל, כאילו הכירו את הנרי אישית! המדריכה יוצאת באמצע. מצב חרום! (לכוון חלילית או משהו). והילדים? חוזרים על הקטע לפי הערותיה של מדריכת ההרכב. ההורים קצת בשוק. המדריכה חוזרת, ובשלוה ממשיכה בחזרה. לא שוכחת לשבח (כן, גם את הבת שלי). ומצליחה להשתלט גם על בעל הפרעת הקשו"ר הלא מאובחנת עדיין בחבורה, אלוהים יודע איך. ועוד אומרים שהילדים בימינו לא מנומסים. הילדים יוצאים מחוייכים, למרות שקיבלו שיעורי בית- לכתוב סיפור על פי המנגינה. מי היה מאמין. אנחנו נכנסים קצת תשושים, לחזרת ההרכב הבאה, אצל מורה אחרת. כאן, הבת שלי היא הצעירה מכולן (הרכב בנות). ובלי היסוס, ניגשת למדריכה, מסבירה שיש לה מספר אופציות ליווי, ומבקשת שהמדריכה תבחר את המתאים בעיניה. המדריכה מופתעת משהו, וגם כאן, אנחנו שוכחים כמה מעיפת הנסיעה, כמה כבד, כמה יקר. קסם נרקם, והילדה שלנו בתוכו. כך שלושה ימים ושלושה לילות, כשבכל זאת, ילדה נשארת ילדה, ושיא האטרקציה, היא נדנדה גדולה ועגולה, בגן הציבורי הסמןך, לשם חמקנו בהפסקות וכשכבר נמאס לה לשמוע כיתות אמן. ריצה לילית לפארם, הניבה תכשיר הומיאופטי לצרידות. התכשיר שימש גם את המדריכה. המורים למוסיקה מתהלכים כזומבים. מקבלים תלמידים לכיתות אמן כל חצי שעה, כעשר שעות ביום. מסע בצנחנים? קטן עליהם. רק המורות לפיתוח קול, מצליחות לא להצטרד. כנראה יש משהו בתרגילים המוזרים שהן מקפידות עליהם כל כך. הילדה נרגשת מאד. היום כיתת אמן עבורה- בזמרה. היא זמרת מתחילה מאד, ואף אחד לא היה מעלה בדעתו לאפשר לה חויה כזו במקום אחר. כאן, פירגנו לה! המורה היא אותה מדריכה מחמירה מהרכב הבנות. ילדתי מתחילה לשיר בקול רועד. קצת מצרידות, והרבה מהתרגשות: "א-מ-רי-לי מיה בלה..." קהל המאזינים (כיתות האמן מתבצעות מול קהל) מתחייך. קול של ילדה. המורה עדינה. יודעת על הותק המפוקפק של תלמידתה ונותנת לה מיני עצות ותרגילים לקידום. אפילו מחמאה בסוף, שזה שיא השיאים מבחינת הבת. אנחנו נושאים את המשקולת-גיטרה, אוחזים ביד הילדה, ונוסעים הביתה בלב קל. כיתת אמן זה קצת מלחיץ. תוכן ההודעה: תגובות נוספות עד כה נענו 0 תגובות

כל הזכויות שמורות לאמנות הלידה © יצירת קשר     תקנון ותנאי שימוש