אנחנו זוג, 2 ילדים, סביב ה 40 שנינו פחות או יותר. גרים במרכז, הילדים במסגרות שמאפשרות הכרות עם הורים פחות או יותר כמונו מהרבה היבטים, שנינו עובדים, גם שם יש אנשים, חברויות לעבודה. עד כמה שאני יכולה להסתכל על עצמנו מהצד, נראה לי שאנחנו עושים רושם של נחמדים, לא מרתיעים, נורמטיבים בהרבה מובנים. בשורה תחתונה נראה לי שאם הייתי רואה אותנו מהצד יש מצב שהייתי רוצה להיות חברה שלנו או לפחות הייתי מאמינה שמדובר בזוג עם חברים, אהוב. בפועל מה שקורה (לפחות זו התחושה שלי) היא שאנחנו לא מצליחים לייצר חברויות חדשות. אנחנו שנינו קצת שונים בגישה שלנו ובדרך הפעולה שלנו כלפיי הנושא, אז אני אדבר יותר על עצמי. פעם לא הייתי יוזמת התקרבות לאנשים כדי להפוך להיות חברה שלהם (לא נשים ולא זוגות) והרגשתי שזה מה שחסם אותי, אותנו. היום אני פתוחה יותר, מבינה שאם אני רוצה בקרבתו של מישהו/משפחה, אני צריכה להראות את זה, ליזום, להתקרב. וגם זה אני מרגישה שלא טוב. אולי לא צריך להראות רצון? מצד שני, אם הצד השני לא יראה שמעוניינים, איך זה יקרה? אני מרגישה שלפעמים מתחילות להיווצר הזדמנויות (למשל סביב חברות של הילדים) שנגדעות די במהרה או בשלב ראשוני. זה לא מתרומם. מרגישה שזה מרסק לי את הבטחון - מה, אנחנו לא אטרקטיבים? לא רצויים? למה? התחושה הזו מלווה אותי כבר שנים לגבי עצמי ומאז נישואיי, גם לגבינו כזוג. אני מרגישה שזה משהו במה שאני משדרת - אדישות וחוסר עניין מצד אחד ולפעמים בדיוק ההפך, אולי התלהבות ורצון. לא מצליחה להיות טבעית כנראה למרות שמרגישה שכן. אני מיואשת ועצובה. אני לקראת לידה, מאמינה שהרגשות הללו מתעצמים לקראת הפרידה ממלאות ההריון. אשמח לשמוע את דעתכן, איך זה נשמע ונראה מהצד?
|
תוכן ההודעה:
|
