כפי שידוע לכם אני אם חד הורית וכנעזרת או יותר נכון גרה אצל הוריי כבר מאז שבני נולד (4 חודשים). נראה לי שאני לא צריכה להסביר את הקושי הנפשי שלי בענין הזה אבל בני מקבל המון אהבה ותשומת לב ואכן הם עוזרים לי המון... רק שהגיע זמן לחזור לביתי... יש לי פחדים איומים מזה - הלבד, - הבדידות.. הוריי גם מתכוונים לשמש כמשפחתון לבני כשאשוב לעבודה (באפריל) למשך חצי שנה הם יהיו איתו. הם רוצים שיקבל את המיטב ושבגיל שנה שים אותו אז במשפחתון כאשר מערכת החיסונית שלו תהיה חזקה.. בקיצור, מאד מאד נדיבים הוריי.. רק מה לעשות? לא חייתי עם הוריי כמעט עשרים שנה וזה די קשה לי (אני עוד מעט בת 39).. עכשיו לנקודה: אני צריכה כמובן להביא בייביסטר כשאשוב הביתה לפחות לכמה ערבים בשבוע....
הייתי מאד רוצה לצאת מדי פעם עם חברותיי ולעשות דברים לעצמי מבלי להרגיש שאני נוטשת את בני... אני לא מרגישה בנוח להשאיר את הבן שלי אצל הורים שלי בזמן שאני "מבלה"... רק משאירה אותו כרגע איתם כאשר יש לי סידורים ודברים שאני צריכה לעשות...
ברגע שאשיג את הבייבסיטר... האם עלי להרגיש נורא שאני רוצה לעשות דברים בשביל עצמי?
|
תוכן ההודעה:
|
