אבא, אמא ואביאל בן ה-4 נכנסים למרפאה. אמא מתיישבת בצד, לחוצה. אני מתעניינת אצל אבא, לסיבת בואם. אבא מסביר לי, שיש שן שקצת כואבת לאביאל. כאבה מתישהו, כשאכל ארוחת ערב. כמו כן, סיפר שהיו בטיפול אצל רופא שיניים אחר, אבל בטוח שהרופא לא אילחש את השיניים טוב, כי אביאל ממש בכה ולא הסכים לטיפול.
אני ממלאה פרטים בתיק הרפואי, ושומעת את אבא מסביר לאביאל, שעכשיו הרופאה (אני...) תטפל בשן שבגללה בכה כל הלילות השבוע וגם קיבל הרבה פעמים סירופ. מפליא. אולי אבא חשב שאני לא שומעת כשאני עם הגב אליו? התיישבתי ונזקקתי לזמן ומאמץ לגרום לאביאל שיפתח את פיו ואוכל לראות את השן המטרידה. אבא כל הזמן מסביר שלא יכאב. אביאל שולח אלי מבטים בוחנים. לבסוף פותח פה. אני רואה מספר שיניים במצב לא משהו. אביאל מסרב לדבר איתי או להראות לי איזו שן מכאיבה לו. אבא עוזר ומראה לי את השן השמאלית העליונה. (גם בימין היתה שן במצב דומה, קשה לנחש מי האשמה).
צילום דרש הרבה זמן, איום בהוצאת אבא מהחדר, השתוללות רבתי. אבל לבסוף, צולמה השן הסוררת. יש דלקת רצינית. לא מהיום. הבנתי שהולך להיות לא קל. הסברתי להורים מה אני הולכת לעשות (טיפול שורש).
אני ויסכה הסייעת, מכינות את כל מה שנדרש מראש, לוקחות הרבה אויר, ומתחילות. אביאל די משתולל בעת האילחוש וזה לא מפליא. אם השתולל אצל רופא אחר ונשלח הביתה, מדוע שישב בשקט אצלי? הוא לא טיפש!
אבא כל הזמן מסביר לאביאל שלא כואב, אולי כן כואב. ממש מתקשה לתת לי להסביר ולדבר. כל הזמן מנסה לתווך, להגיד. אביאל לא מקשיב. לא לאבא, וגם לא לי. אני שמה סכר גומי, לא לפני שאבא טורח להסביר בקול, שזה מה שאביאל הכי שונא והכי מתעצבן ממנו. הבטחתי לאבא שאשפריץ עליו מים בפעם הבאה שיתן הסבר...
אבא משתדל להבליג. אביאל משתולל, צורח, מנסה לתלוש את סכר הגומי. בועט באבא. אני מודיעה לו בנחת, שאם ימשיך להשתולל, אבא ואמא יצאו החוצה. בדרך כלל, ילדים בני ארבע, ממש לא רוצים בכך, ומשתדלים לשתף פעולה, ולוא באופן חלקי. אביאל פשוט ממשיך להשתולל. אמא ואבא יוצאים וסוגרים את הדלת, למרות שביקשתי שישאירו אותה פתוחה (שיוכלו להציץ...)
אין לי זמן אפילו לפתוח את הדלת. יסכה ואני מחזיקות באביאל שלא יתלוש את סכר הגומי ושלא יפול מהכיסא. אביאל מתפתל כצלופח רב און.
החזקתי בידו. יסכה החזיקה בידו השניה, והתחלתי לעבוד. פחד אלוהים. אביאל ממשיך להשתולל וגם לנפנף ברגליו בעודו צועק. שאלתי אותו, אם הוא רוצה שאשחרר את ידו, הוא מהנהן, אך מיד כשהידיים משוחררות, הן פונות לתלוש את סכר הגומי, והרגליים פונות לבעוט לי בראש.
אני משערת כמה ייסורים עוברים אבא ואמא בחוץ. אביאל צורח כאילו צולים אותו על גחלים, כשרוב הזמן, יסכה ואני פשוט מחזיקות בו שיחדל מלהתפתל ולנסות לבעוט לי בראש.
מכוון שהתכוונתי רק לפתוח את השן ולהכניס תרופה שתפסיק את הכאב, מדובר היה בשניות של עבודת מקדח, ופייר, פחד לא קטן. אביאל לא מראה כל שיפור התנהגותי. שום עידוד מצדי על שקט של שניה, או על אי תזיזה סימלית, לא מחזק התנהגות חיובית. שום "כעס" מצדי לא מזיז. הפיתוי לקרוא להורים שיכנסו לחדר לא מהווה שום גורם משיכה.
אביאל די גמיש, והצליח באחת להגיע עם הרגל עד לראשי. לא בעיטה חזקה, מגע. וזה הוריד לי אסימון!
"ככה?" אמרתי בקול רם מאד. "גם אני יכולה!" והרמתי גבוה רגל. (תודה למורות לבלט שהביאוני עד הלום). אביאל מרים שוב את הרגל, בכוונה לבעוט בי יותר חזק. ואני שוב, מרימה רגל ומראה שגם אני יודעת להרים רגל. (לא לכיוון ראש של אף אחד, אבל להראות שאני מבינה את הקונספט). "עכשיו" הודעתי, "תרים רק את רגל שמאל. אביאל המופתע, טוב ממני בהכרת השמאל והימין, מרים לפקודתי פעם את שמאל, פעם את ימין, והרבה פעמים את שתיהן. ואני דורשת שירים גבוה. נוזפת בו, אם הוא מחפף. בינתיים שמה חומר בשן...
וגם נוזפת, אם מוריד את שתי הרגליים מהר מדי. אצלי מורידים לאט לאט. איזה שרירי בטן יש לילד! חלום כל מורה לפילאטיס. אני מצליחה להמשיך בטיפול בשן. לא ממש חכמה. אין עוד מקדח, אני רק שמה סתימה זמנית, בעודי מעמלת את הילד, עד התשה.
אבא ואמא חוזרים לחדר. אני מדווחת מה עשיתי. הם לא שואלים דבר. אפילו למה לכל הרוחות דרשתי בקול גדול מהילד שלהם להרים רגלים שוב ושוב. נראה לי שעברו מספר רופאים.
אני מתיישבת מותשת לא פחות מאביאל על הכיסא. יודעת שבפעם הבאה, לא יהיה יותר קל. אצל אביאל, עדיין לא ירד האסימון.
|
תוכן ההודעה:
|
