יום לחוץ. לבת יש מבבחן בבלט. צריך לקחת אותה מבית הספר, לתת משהו קל לאכול לפני הבחינה, לעשות לה "גולגול" מקצועי (אחרי 7 שנות היותי אמא לרקדנית, קטן עלי!), ללכת הביתה ולהמתין, לחזור ולקחת את הנבחנת לשיעור פיתוח קול. אבל זה בעתיד הקרוב. עכשיו עומד להכנס ירון, שאינני מכירה. אני רואה אותו ואת אימו עומדים ליד הדלת. אמא מסבירה בלהט לסייעת שלי ולסייעת של קולגה, כמה היא מפחדת מרופאי שיניים שרק עוקרים לה שיניים ומכאיבים לה כל כך. מאריכה בתאורי הייסורים שהסדיסטים הללו (כמוני...) גרמו לה, ועוד יגרמו לה בעתיד. אני מציצה בתיק של ירון, אותו אינני מכירה, ורואה, שהיה אצל "סדיסט" אחר, שאילחש, ואז ירון סרב להמשיך בטיפול. לא נורא. אלה רבים מהפציאנטים שלי.
ירון מוכנס לחדר חיוור ומבועת. אני מחייכת ואומרת: "איזה יופי שבאת עם אמא!" מיד מתקנת אותי, זו שסברתי שהיא אימו- מסתבר, שירון הובא מפנימיה לילדים בסיכון, וה"אם" היא מדריכה. זה לא כתוב לה על המצח. גם לא לירון. אני מתקנת את עצמי ומודיעה בשמחה, כמה נחמד שהמדריכה הגיעה להיות עם ירון, ומזמינה אותה לשבת לידו על הכיסא, ולהחזיק בידו. לתת לו כח. המדריכה מפטירה: "אוי, כמה שאני אוהבת רופאי שיניים!" בקול סרקסטי. אני נהדפת אחורה. ממש חשה גלי טינה. ואני כלל לא מכירה את הגברת.
הצצתי בצילום, שנעשה לירון, וראיתי שמצב השיניים לא טוב. הושטתי את היד, לקחתי את המראה הדנטאלית הקטנה מהמגש והסברתי: "אני רק אביט בעזרת המראה". המראה לא התקרבה כלל לפיו של ירון, והוא פרץ בזעקות והחל להשתולל ולצעוק. הנחתי זרוע סביב ראשו של ירון, במטרה למנוע ממנו ליפול לרצפה וגם לנסות לתפוס קשר עין. לדבר. להסביר שרק אביט. ירון צועק: "תעזבי אותי!!". המדריכה מודיעה: "ככה אני לא מסכימה". אני חושבת שהיא צודקת, וככה אי אפשר, וממליצה לה לפנות לטיפול בהרדמה כללית.
ירון קם מיד מהכיסא והמדריכה יוצאת. די עצוב לי, שלא יכולתי לעזור לילד, שכנראה סובל מכאב, אבל טוב שיש גם אפשרויות טיפול אחרות. המדריכה חוזרת בכעס לחדר. "איך את מעזה להחזיק את הילד? את יודעת מה הוא עבר?" "לא". הודיתי. "אם את לא אומרת, אני לא יודעת אני גם לא יכולה לנחש אם את אימו או מדריכה, מבלי שתגידי לי מראש". המדריכה כועסת עלי מאד. "את עשית לו טראומה נוראה עכשיו". בדרך כלל, אני מודה, יותר קל, ויותר פשוט עבורי, להודות באשמה, וללכת הביתה. הפעם, אולי גם בגלל הלחץ הצפוי מהריצות לבחינה בבלט. ואולי גם כי לא כיף להיות מושא לשינאה, סתם ככה, לא יכולתי להתאפק.
שאלתי את המדריכה, אם נראה לה שהשיחה שניהלה בדבר הסבל הנורא אצל רופאי שיניים, העקירות הצפויות (לה) ושאר ירקות, באמת היו אמורות להקל על ילד מבוהל, שכבר ניסו לטפל בו. המדריכה האדימה כולה, למזלי, לא הרביצה לי, ויצאה מהחדר מתפוצצת מכעס, בעודה מבטיחה שתתלונן עלי, ושהייתי צריכה להסביר לילד מראש.
התחלתי במסע הריצות בענייני בחינות בבלט ושיעורי פיתוח קול, אבל בהרגשה מבעסת.
|
תוכן ההודעה:
|
