על שלומית סיפרתי כבר לא מזמן. http://www.leida.co.il/message.asp?qt=58161.
היא הגיעה שוב למרפאה, ואני שכחתי, שהרגלים לא משתנים כל כך מהר. שלומית דוקא קיבלה טיפול מאד יפה יחסית, אבל אמא ישבה כשדמעות זולגות על פניה, הביטה לתוך הפה של בתה ונרתעה כל פעם מחדש, בעודה ממלמלת: "אוי! זה נראה נורא!". ושלומית, שאזניים לה, שומעת ונבהלת, רואה ומתחלחלת. שיתוף הפעולה יורד מרגע לרגע. מתחיל בכי וגם תזוזות. אמא יצאה לא מרוצה. אמרה שמאד קשה לה הסיטואציה, והבטיחה שבפעם הבאה תשלח את סבתא במקום.
שוב הגיע תורה של שלומית. אמא מגיעה, ולא סבתא. אני די לחוצה. עינת הסייעת ילדה תינוק. הסייעת המחליפה, שאינני מכירה, לא יכולה להגיע, ואיכשהו, בעזרת סייעת מתוקה נוספת, גוייסה הדס- סטודנטית לרפואת שיניים, לעזור לי. הדס אינה מיומנת במלאכה וגם לא מכירה את המרפאה או אותי. איך אתמודד עם אמא שמחלישה את בתה, ועם סייעת חדשה?
אני מבקשת מאמא של שלומית, לחזק את שלומית. המלצתי לה להביט בפניה של הדס היפה (כן!) במקום לתוך הפה של שלומית, ולתת לילדה הרגשה שהיא במקום מבטחים. הדס מחייכת. לא ציפתה לחוות דעת כזו ממני. אמא נושמת נשימה עמוקה, ואנחנו מתחילים בעבודה- לסיים טיפול שורש בשן שכאבה לשלומית מספר חודשים. שן במצב לא משהו.
אמא מעודדת את שלומית, וזו, כבמטה קסם, משתפת פעולה, לא בוכה. מעגל קסמים מופעל. ככל שאמא מעודדת את שלומית, שלומית נראית רגועה יותר, וגם אמא נרגעת. קסם!
הדס עוזרת לי בצורה מצויינת. אולי מתפלאת לראות את מה שלמדה בתאוריה, או חשבה שנעשה רק באוניברסיטה, מיושם במרפאה. שן מדממת שפתאום חדלה מלדמם ואפשר לסיים טיפול שורש ולהניח כתר, ועוד במזל, הצליח לי לעשות זאת מהר ובצורה חלקה. זו רק "הצגה" להדס. לא תמיד הולך לי בכזו קלות.
מסתיים הטיפול. שלומית קמה לקחת מתנה, ואמא מודה לי. אני מודה לה חזרה על האומץ והתמיכה שנתנה לבתה, בלעדיהם לא הייתי מצליחה לטפל בשלומית.
|
תוכן ההודעה:
|