זוג אחים הגיעו. נורית ופרג. נורית בת השש, בפעם הראשונה במרפאה. מגיעה שותקת. לא מוכנה לענות לי. רצינית ועצובה. כמה שאני מנסה לדבר איתה ולהתיידד עמה- לא הולך! נורית פורצת בבכי תמרורים.
אני מבקשת מאבא לשבת לידה על הכיסא הדנטאלי. נורית בוכה. אני מנסה להראות לה את המראה שלי- נורית פורצת בנהי גדול. מתישהו, היא נרגעת מעט. אני מנצלת את הזמן ובודקת את השיניים. כל הסבר גורר בכי, עד שלמדתי שאולי מוטב לשתוק.
אני מצלמת את השיניים. זה כבר לא עצוב, ומבקשת לנקותן ולעשות אחר כך סתימה אחת קטנה. אבוי! שוב פורץ הבכי. אבא ממלמל: "למא אמא לא יכלה לבוא היום. אין לי כח!". אני משתתפת בצערו, אבל מתחילה בטיפול. באופןמפתיע, נורית לא לוקחת קשה את הטיפול, כל עוד אני לא מסבירה שום דבר, לא מראה ולא מבלבלת לה את המח.
הטיפול הסתיים. בלי בכי דוקא. ואז, אנה נותנת לנורית מתנה. כבר לא בוכים.
|
תוכן ההודעה:
|