מבקשת להתייעץ איתכן במשהו שמבחינתי חוזר על עצמו אצלנו הרבה.
כמעט כל שבוע בימי שישי או חג, אני טורחת במטבח כמה שעות להכין ארוחה טעימה בת כמה מנות שתרצה את כולם, מכינה בכיף.ביום שישי האחרון עמדתי במטבח לסירוגין כ- 5 שעות.
בסופו של דבר כשעומדים לאכול אני מבקשת שמישהו יערוך את השולחן. יש נוהל מפה לבנה, כלים יפים, כוסות יין, אבל בסה"כ עבודה של דקה שתיים.
כל שבוע מחדש וויכוחים וצעקות, הגרלות ביניהם (שלושה בני 13.5, 11, 8)
וכבר כתבנו על דף תורנות קבועה מי עורך מתי. (יש גם תורנות עריכת שולחן יומיומית שכתובה על המקרר).בכל זאת מצליחים לשכוח מי ערך בשבוע שעבר ושוב ריבים, וצעקות ואפילו קללות ביניהם, "סתום" "סתמי".
הם יכולים לריב ביניהם 20 דקות, על "עבודה" של דקה שתיים.
אותי זה מוציא מהכלים כל פעם מחדש. מרגיש לי כפוי טובה מצידם, מרגישה שלא סופרים אותי ולא מעריכים את המאמץ שלי לקראת הארוחה, ושאת אף אחד לא מעניין לעזור לי ולהקל עליי, בניסיון לפנק אותם ושתהיה אווירת יום שישי חגיגית וטובה.
בסוף, בארוחה, אני כבר חסרת מצב רוח, יוצא לי כל החשק מה"ביחד" ומהארוחה, ובא לי לבכות.
ביום שישי האחרון זה הגיע למצב שאחרי האוכל הלכתי לזרוק את הפח ועשיתי עוד סיבוב די גדול. לא התחשק לי לחזור הביתה.
בן הזוג שלי גם כועס, אבל לוקח את הדברים יותר בקלות. הוא גם לא עומד כל יום שישי שעתיים - חמש שעות בבישולים.
בדרך כלל הם ילדים די מתחשבים, עוזרים בלהשגיח על אח שלהם הקטן, בלזרוק את הפח, בלערוך שולחן ביום יום... משהו קורה בכל זאת בימי שישי האלה.
האם מישהי מכירה את ההרגשה, האם אני דורשת/מצפה ליותר מדיי ?
לא נראה לי, ובכל זאת איבדתי את הביטחון.
מחכה להיארותיכם.
|
תוכן ההודעה:
|
