פורום השבוע אינדקס אופנה יוגה גברים וצירים היום שאחרי הצילו צירים תזונה מאמרים חדשות ראשי

19/5/2012 22:29 תיתי רופאת שיניים מאת: מאחורי המקדח- יומן שבועי כותרת: והפעם: אף פעם אי אפשר לדעת מה יקרה. שבת בבוקר, עוד מוקדם. אני מתהפכת במיטה ונהנית מהשלווה, ופתאום- צילצול טלפון. טלפון בשבע וחצי בבוקר שבת, זה מפחיד! בידיים רועדות ולב פועם בחזקה, אני אוחזת בשפופרת. "הלו?" בצד השני אחותי. (עוד יותר מפחיד. משהו קרה?) ובקול מנוזל מאד, היא מציעה לנו את מקומה בטיול לרובע המוסלמי שבעיר העתיקה בירושלים. אנחנו כבר ערים. נקום ונלך לטייל. הצטיידנו בסנדויצ'ים עם גבינה צהובה (חשוב) ויצאנו לדרך. קיבלנו מדבקה סגולה, של המסלול ברובע המוסלמי, את המדריך פרץ ואודרוב! שבת נעימה. לא חם מדי. המדריך מסביר באריכות על מבנים ממלוכיים שהוקדשו לווקף. מתאר את סממני הבניה הממלוכית, כולל צמד החלונות, המסמנים בדרך כלל את מקום קיברו של הנדבן. פרץ לא שוכח לציין, כי גם נשים היו לעיתים בעמדת כח ועושר, שאיפשרו להקדיש מבנים לווקף (ולחמוק כך מאיבוד הרכוש לשליט, וגם להבטיח פרנסה נאה לשארי הבשר). הטיול מתארך. שנינו אוכלים לנו את הסנדוויץ' הראשון ומרוצים. שבת שלווה, מדריך ידען. קבוצה קטנה למדי. נחמד! ואז, בשעת הצהריים, הגענו למבנה הממלוכי האחרון. מבנה שהוקדש לווקף על ידי גברת אחת. והרחוב אף קרוי "מעלה הגברת". אני מאזינה לי לדברי המדריך ונהנית מפיתוחי האבן היפים, עד שפתאום אני שומעת קולות בכי. "מיאו!!". לחרדתי, אני רואה קבוצת ילדים קטנים וגורת חתולים קטנה ובוכיה בידיהם. בני הקבוצה נושאים מבט אל המתרחש. המצב לא טוב. הגורה נופלת ארצה, שוכבת המומה. הילדים עטים עליה לתפוס בה שוב. אני כבר חושבת על חתולה מפורקת לחתיכות. מביטה, ניגשת ולוקחת את הגורה. אוחזת בידי גוש מצחין ומבועת של פרוה. לא מביטה בכלל. מחבקת את הגורה (שלושה צבעים-שחור, ג'ינגי חום מלוכלך ולבן מלוכלך, במובן המלוכלך של המילה, לכן ישר יודעת שנקבה). הילדים המופתעים מקיפים אותי. אחד, אמיץ במיוחד, דורש בערבית ובתנועות ידיים, את החתולה. אני מסרבת. "לא!". הילדים מנסים להתקרב אלי ולקחת ממני את רכושם. אני יודעת מה תהא אחרית הרכוש, ולא מוכנה. הגורה, אחת מהיותר מסריחות שפגשתי, נדחקת לתוך צוארי, בקושי נושמת. אני מתפללת שהפרעושים שהיא נושאת, לא יעקצו אותי. אני אלרגית לעקיצתם. בעלי עומד ושומר עלי ועל הפרוה הקטנטנה. אדם אחר מקבוצת המטיילים, עומד ושומר עלינו גם. הילדים קטנים ולא ממש מבינים מדוע לקחתי להם את הצעצוע הלא אטרקטיבי. (בחיי שלא אטרקטיבי). בסוף, נמאס לי מהסיטואציה. פתחתי בשיחה בערבית עם הילד האמיץ, והוא, נדהם מהתמהונית, סיפר שהוא בן חמש, והודיע לחבר'ה, שאבוד. יסתדרו בלי החתולה. למזלנו, הסיור הסתיים. אני נושאת את הגורה על כתפי. חולצתי הצהובה מאפירה והולכת. מכסה את הגורה בכובעי (שהיה לבן עד אז) ומציעה לה מהגבינה הצהובה שבסנדוויץ' הנותר. הגורה מתעלמת מהגבינה. בקושי זזה. המומה לחלוטין. אנחנו נכנסים ליחידת החבלה שבקישלה- תחנת המשטרה הגדולה שליד מגדל דוד, לנסות לתת לגורה מים. הגורה נכנסת אל מאחורי המקרר ואנחנו מבלים זמן לא קצר בנסיונות להוציא אותה משם בלי שתתחשמל. גם מים סרבה לשתות. החבלנים מביטים בנו משועשעים. נסענו הביתה. נתנו לה מנוחה במקום שקט, לא לפני שאיפשרנו לכלבים בחינה מדוקדקת של המזכרת מהעיר העתיקה. "סית" קוראים לה. "גברת" בערבית מדוברת, כיאה למישהי שנמצאה ברחוב "עקבת א(ל)סית" (מעלה הגברת). למחרת, כבר עברה סרוק במסרק כינים (להוצאת פרעושים- שלא היו, בטח גם הם לא מוכנים לצחנה שכזו). ניקוי קפדני בשמפו יבש שמתאים לגורים, אוכל יוקרתי של טיגי החתול (הכועס והנעלב). ועכשיו, אחרי שבוע של טיפול צמוד בחמאסניקית השובבה והקטנה, ששכחה לחלוטין שהיא עדינה, המומה ושקטה, יש לנו גורה יפת תואר, ניחוח בושם ועיניים שמחות שמחות. הוטרינאר בדק אותה אתמול, אישר שבהחלט מתאים לה להיות ראש תא אל קעידה הישובי, וכך יצא שאנחנו חיים בדו קיום בין מגזרי ובין מיני, כשסית רובצת לה בהנאה על ביטנו של ליאו הכלב. תוכן ההודעה: תגובות נוספות 20/5/2012  2:31 :) (ל"ת) - ריש 20/5/2012  10:29 יצורה ברת מזל. תבורכי. (ל"ת) - סוי 20/5/2012  10:42 עוד סיפור נפלא ומדהים לספר לילדים מפוחדים על כיסא הטיפולים :-))))) (ל"ת) - דפלול 20/5/2012  15:5 סיפרתי, סיפרתי... (ל"ת) - תיתי רופאת שיניים

כל הזכויות שמורות לאמנות הלידה © יצירת קשר     תקנון ותנאי שימוש