אני אורחת די קבועה בפורום מזה 8 שנים, מסוף ההיריון עם בתי הבכורה. כפי שכתוב בכותרת, מעולם לא שיתפתי אבל היום קראתי כתבה מעניינת בנושא דיכאון אחרי לידה החשבתי שהגיע גם הזמן שלי לכתוב.
* חשוב לציין שכיום אני הרבה שנים אחרי החוויה והצטרף עוד תינוק למשפחה ואני אפילו מרשה לעצמי לחשוב לפעמים שאני אמא לא רעה בכלל, אפילו בסדר גמור :)... אבל ז ה תמיד יישאר. ובנימה אופטימית זאת בחזרה לעבר:
שישי אחה"צ, השבת בדיוק נכנסה והיא נולדה. "לידה קלה, כאילו לא פעם ראשונה" אומר הצוות. "זהו, אפשר לנשום לרווחה, ההיריון עבר בשלום" אומרת אמא שלי, הפולניה. "איזה יופי להיות אמא צעירה כ"כ" מוסיף עוד מישהו, לא זוכרת מי.מניחים אותה עליי והיא מושלמת. ובפנים הכל ריק. ריק ממנה, ריק מרגשות, ריק ממחשבות. אין כאבים, אולי האפידורל עדיין משפיע ואולי אני לא מחוברת לגוף בכלל. וגם לא לתינוקת המהממת שלי. מנותקת.
הימים הראשונים בבי"ח היו לוקסוס. מסבירים לי, מדריכים אותי, מטפלים בי ובה. חברתי הטובה ביותר מיילדת במקצועה שבחרתי דוקא שלא תיילד אותי, לא זזה ממני. קייטנה. ואני בוכה. לא מרגישה כלום. פשוט בוכה. הגענו הביתה וכבר כואב לי. התפרים כואבים, ההנקה כואבת, הנשמה כואבת. כבר ביום הראשון בבית אני מודיעה לבעלי שעם ההנקה אני לא ממשיכה וילד הבא, אם יהיה לא אניק בכלל (הנקתי את שניהם יותר משנה בסוף)))) וזה מה שהציל אותי בדיעבד - הצורך הפיזי להיות איתה ולהתקרב אליה.
והכל ריק. אין לילות. כלומר יש אבל לא עושים בהם מה שרוב האנשים עושים - לא ישנים. והכל ריק. אני רוצה להירדם. לא למות, להירדם, רצוי בהשפעת כדורים חזקים כדי לא לשמוע את הבכי.
אני הולכת לטיפת חלב איתה והיא בוכה כשמחסנים, האחות אומרת לי "תשירי לה, תדברי איתה" ואני לא מסוגלת. להעמיד פנים אף פעם לא היה הצד החזק שלי, אפילו על תינוקת בת חודש אני לא יכולה לעבוד.
והלידה היתה קלה וההיריון היה בסדר, אפילו את התירוץ של לידה מתישה או היריון בעייתי אין לי. אז למה הכל ריק ריק ריק?
עושה כל מה שצריך. מטיילת איתה, שמה טונה מייק אפ על הפנים כדי שלא יראו את המצוקה. בעצם למה אני מתאמצת, גם אם יראו יחשבו שזה רק העייפות. מזל שהכל מותר. ממש גן עדן.
לא יכולתי יותר עם הריק והלכתי לטיפול. ושוחחתי הרבה עם הבן זוג שלי שלעיתם התגלה כממש פסיכולוג שלי. ולאט לאט נשים מסביב הפכו גם כן לאמהות ופתאום אני יכולה לייעץ ולהקשיב וסתם לבכות יחד וצרת רבים פתאום כבר לא ממש נחמת טפשים...או טפשות.
והיום הילדה כבר בכיתה ב' והיא חלום של כל אמא. ואני מרגישה שכל הריק הזה - הצלחנו למלא את רובו על ידי חוויות משותפות יחד, ע"י למידה אחת את השניה וע"י עבודה קשה שעשינו. רק חבל שכל התקופה הראשונה הזאת מטושטשת, כמעט לא זכורה. ואולי עדיף כך. ואולי התינוק השני הוא התיקון שלי :) תודה למי שהגיעה עד כאן!
|
תוכן ההודעה:
|
