שלום לכולכן,
כבר כתבתי כאן בעבר על קשיים של בתי לאחר מעבר דירה, אני לא יודעת איך לצרף לינק להודעה קודמת אז פשוט אתמצת בקצרה ואוסיף.
עברנו לפני לפני כמעט שנה לעיר אחרת. בתי עלתה לכיתה א' כבר בעיר החדשה וזה היה נראה לי דוקא עיתוי יחסית מוצלח, אם כבר התחלה חדשה אז כבר. לא צפיתי בעיות מיוחדות משום שתמיד אמרו לי ש"ילדים סתגלנים", מה גם שמדובר בילדה נוחה יחסית, מעולם לא היו לה קשיי הסתגלות לגנים או משהו בסגנון ובכלל היא די זורמת באופי שלה.
אבל - כפי שציינתי עברו כבר 11 חודשים והיא עדיין לא מרגישה כאן לגמרי בבית. אני לא ממש יודעת איך להגדיר את זה. מצד אחד היא אוהבת את החדר החדש ואת הבית, תלמידה טובה מאוד בבי"הס וגם חברתית אין בעיות בכלל לא בכיתה, לא בצהרון ולא בחוג - כל הזמן ילדים מזמינים אותה ורוצים לבוא אליה ולשחק איתה. אבל לא עוברים יומייים מבלי שהיא תיזכר בבית הישן, בעיר הישנה ובחברים שלה. היא כאילו מתרפקת על העבר, כל פעם שעוברים לי העיר הישנה והיא רואה את השם של העיר על השלטים היא שולחת נשיקות וצועקת כמה היא אוהבת את העיר הזו. היא עדיין טוענת שהחברות הכי טובות שלה הן שלוש הבנות שהיו חברות שלה בגן למרות ששתיים מהן היא לא ראתה כבר שנה ולא דיברה איתן. לא מזמן היא כתבה רשימה של עשרת החברים הכי טובים שלה ואלה היו שמות של ילדים שהיו חברים שלה בטרום-טרום חובה לדעתי.
היא כל הזמן טוענת שהחברים פה "לא מכבדים אותה" למרות שכשיורדים לשורש העניין מתברר שהחוסר כבוד זה כשמישהי אמרה לה "ברוגז" או משהו בסגנון. לאחרונה היא ממש נדבקת לאיזושהי ילדה בביה"ס שגדולה ממנה בשלוש שנים רק כי לטענתה היא דומה חיצונית לחברה שלה מהגן והיא כבר אמרה כמה פעמים "אני שונאת את העיר הזאת"..מה דעתכן? איך אפשר להקל עליה? האם זה כבר הופך ללא בריא או שזה עדיין בגבולות הטבעי? תודה מראש וסליחה על האורך
|
תוכן ההודעה:
|
