עודד בן השבע, קצת לחוץ. יושב על הכיסא במרפאה וממתין ל"גזר הדין". אני מבטיחה שמדובר בטיפול לא ארוך. צריך להניח כתר על שן.
אני מאלחשת את החניכיים ככל שאוכל, כדי שהנחת הכתר לא תכאב. עודד מצטמרר כולו מטעמו של חומר האילחוש, ושוטף את הפה במרץ רב, ואף יורק למרחק.
אני מסבירה מראש כיצד אשחיז את השן, מניחה סכר גומי. עודד נרגע כשמגלה שבאמת לא כואב ואני שוקעת בשיחה מעניינת עם אמא של עודד. ודוקא על הפערים בין מה שמקבל המגזר שלי מהשלטון המקומי, לעומת מה שמקבל המגזר של המתרפא ואמו.
השיחה מתנהלת בנחת, השן מושחזת. עודד רגוע ושלו. אני מנסה למצוא כתר בגודל מתאים ומבלה זמן ארוך בהתאמת הכתר לשן, בעזרת צבת. (צובטת את שולי הכתר, לא את עודד!).
זה לוקח זמן, אבל לבסוף הכתר יושב במקום באלגנטיות. כאילו כלום, רק שהיה צריך לעבוד קשה עד שהגעתי להתאמה האלגנטית הזו. עודד קם בהקלה, ומיד נכנסת יעל, מפוחדת כולה. לא מכירה אותי כלל.
ניצלתי את ההזדמנות, וביקשתי מעודד לספר לה איך היה הטיפול. לקחתי צ'אנס. למזלי, עודד הבטיח ליעל שממש לא נורא, הראה לה את המתנה שקיבל ויצא מחדר המרפאה, לאמו. יצאתי להודות לו על עזרתו, בעוד אמא מביטה בו מופתעת, לא מבינה במה מדובר, אבל רואה את עודד גאה ומחייך.
|
תוכן ההודעה:
|
