בתי בת עשר, נולדה עם מה שהוגדר כ'עיכוב התפתחותי'. הגדרה לא ברורה, למצב לא ברור. מה שקורה בפועל הוא שהיא מתקשה מאוד בלימודים - ככל הנראה הפרעת קשב וריכוז, וחלשה מבחינה מוטורית. מגיל 0 אנחנו רצים איתה לכל הטיפולים האפשריים, והיא התקדמה מאוד, אבל הדבר שהכי מציק לי - ושבגללו אני מתקשה להרגיש כלפיה קרבה כמו אל אחיה - הוא הילדותיות האינסופית שלה. היא מתנהגת ומדברת כמו ילדה בת 5 לכל היותר. גם מבחינת דחיית סיפוקים, גם מבחינת טון דיבור ילדותי ומיילל, גם מבחינת התנסחות. כשבאות אליה חברות (בדרך כלל באופן חד-פעמי, הן לא שבות אלינו אחרי ביקור אחד אצלה) - אני תמיד נעצבת ומרגישה טינה כלפיה - ההבדל כל כך חד וזועק. היא טובת לב ומצחיקה, ואפילו אינה טפשה במיוחד (אך גם לא חכמה), ואני יודעת ש'זה מה יש' ושעליי לקבלה כפי שהיא - ולא מצליחה. אין לי חשק לדבר איתה, לבלות איתה, לחבק אותה כמו עם אחיה. והיא מרגישה בזה, כמובן, וזה כואב לה, ואז גם אני כואבת. ניסינו ללכת לפסיכולוג, ניסינו שיטת אלבאום, ניסינו צמחי מרפא ודיקור וכו', וכלום לא משתנה. השאלה היא: האם מישהי יודעת איך אפשר לסייע להבשלה ולהתבגרות שלה?
|
תוכן ההודעה:
|