באופן לא צפוי אימצתן אותי באהבה רבה וחיבוק ענק חזק שאני ממאנת לשחרר. לכל אחת מכן, שהרגישה איתי וכתבה לי מהלב והרחם, אני חייבת עד יומי האחרון. החוויה המשתפת הזו סטרה בי ונתנה לי לחוש עוצמות שלא חוויתי קודם. אני רוצה לשתף אתכן בביקורת אצל רופא הנשים השבוע בתקווה שיסייע עד כמה שניתן לבנות אחרות...
יום ראשון, 19.08 18:15 עדיין יש זימון ב- calendar להמשך מעקב היריון שבוע 24 היינו מתוכננים.., קיבלתי שיחת טלפון מנומסת מהמזכירה של רופא הנשים (המדהים שלי), יודעת משהו.. מסתמן שהונחתה, לוודא שאכן אני מגיעה, כי הרי טרם עברו ששה שבועות לביקורת שאחרי ״הפעולה״.., לא חשבתי לרגע לבטל או לדחות.. אנחנו עדיין באים לוודא ש״הכל תקין״ אם יש משהו בשליטתי שלא נגדע בטרם עת זה לפחות לוח הזמנים שתואם בקפידה מראש.., אני מגיעה, לבד הפעם, הוא מקבל אותי בחיבוק, הוא ביקר אותי באשפוז מדי יום, (כתבתי כבר שהוא מדהים..?) ואז, הוא שאל אותי שאלה תמימה.. לא זוכרת בדיוק מה היתה השאלה כי הדבר היחידי שנקלט במוחי ההורמונאלי היתה המילה: ״לידה״, כמו קוראת וחופרת צייתנית שכבשה כל קישור וקראה את כל הפורומים והויקיפדיות וכל מה שנקרה בניווטיי תחת הערכים ״עובר מת״ ו-״אובדן היריון״, הרגשתי צורך להתעכב על המונח ולתקן מייד: זו לא היתה לידה, זו היתה שאיבה וגרידה. וממשיכה, עומדת על שתי רגליי האחוריות בתואנה, זה לא היה שבוע שמאפשר לי ״לידה״..., זה מוקדם, הרי זה רק החל משבוע 25... (שקט...) מה לא..? מה ...מה, מה אמרתי שהוא לא מדוייק שגרם למבט הלא משוכנע, ספק לעזאזל צר לי עלייך, מכווץ שפתיים ומניע גבות...? מסתבר, שחסכו ממני את האופציות חברות, לא רק שהעובר מת, אלא ששיכנעו אותי שאין דרך אחרת מלבד להחדיר צינורית מחוברת למשאבה אלימה ולקצור חתיכות חתיכות של עובר ולרוקן את הרחם באמצעות ״כפית״, שיכנעו- לצורך הגדרה נאותה ודיוק, דהיינו- לא מסרו לי אינפורמציה פטאלית שיש לי אפשרות לעבור לידה שקטה מבלי לסכן את הרחם בכל מיני זיהומים, אי ספיקה, ניקוב וכו׳, התכווצתי. הרגשתי שגזלו ממני. אני מלאת כעס. אם כבר להיפרד אז לא בהרדמה מלאה, ואם כבר מתפרקים אז לא בחתיכות, ואם גם נדם הלב מדוע גם לקרוע אותו... החתמתם אותי על טופס בדבר הסיכונים...., יש לכם חוצפה! בדיעבד, לכאורה, לדעת שאפשר היה לעבור את ה״פעולה״ בדרך הטבע, לתת לגוף להפעיל את המנגנון שלו ולהימנע מהאלימות המתכתית, אני מודעת לכך שלידה שקטה היא כואבת וקשה פיזית ונפשית, אך שירותי הבריאות הממלכתיים יתנו לי להחליט החלטה אחת אחרונה? לבחור את הדרך בשארית כוחות עצמי?? ולא להרגיש ככה חודש אחרי, נאמר לי שמערכת הבריאות וביטוח לאומי חוסכים את משכב הלידה ומענק הלידה, וביה״ח חוסך זמן עודף של יצירת לידה מלאכותית, תרופות מזרזות וכח אדם..., אני לא מוצאת ממש את המילים לבטא את מה שאני באמת רוצה לומר להם.. גדול וחזק ממני. אבל אני יודעת שעליי להעביר את זה הלאה, בשארית כוחות אני צועקת לכן תאמרו לכל מי שחלילה ברגע הפטאלי האכזרי הזה, היא חייבת לדעת. היא חייבת לבחור. הייתי מאוד רוצה ללדת, הייתי נפרדת, הייתי זוכרת תמונה, מגע, הכל ערטילאי, כל מה שנותר זה דיסק צרוב, תמונות אולטרסאונד ותיק מעקב היריון.
היה קשה לראות את הרחם ״ריק״, אם כי הרופא היה ממש מרוצה מכמה שהוא נקי ואיזו שכבה מרשימה של רירית, ״הרחם ממש שיקם את עצמו״, איזה כיף לו אני חושבת... הגוף מצא את הדרך להשתקם, ואני מאז ה-26.07.2012 ממשיכה לספור שבועות בכל יום חמישי.
|
תוכן ההודעה:
|
