|
1/9/2012 12:51
|
כרמית
|
מאת:
|
חמישה שבועות... די.
|
כותרת:
|
סוי, אחרי שקראתי את מה שכתבת לי נכנסתי לפחות חמש פעמים לפורום.. קפאתי לנוכח התחושות שחשת והרגשתי שאין לי זכות ואין בי די כוחות או מילים.. למול הצער שגרמתי לך וכמה חיטטתי בפצע שלך תוך התמקדות בסגירת הפצע שלי.., קרה הרבה בשבוע האחרון.. אני לא מצליחה למצוא את הפינה להתיישב ולכתוב על זה, כל שאני חושבת זה עלייך ועל מה שגרמתי לך, אני כואבת אותך ומודה לך בכל כולי על החיבוקים ועל ששיתפת אותי תוך כדי נשיאת הכאב העצום הזה. אנו חושפות פה את הכי אינטימי הכי שלנו הכי עמוק והכי בפנים שיש ומבלי להכיר ולדעת מי מולנו, מי מרגיש מה ולמה אנו גורמות, מה זה מציף ומה מעורר.. איזה חלון אנחנו פותחות וכמה הרוח מעיפה את הכל.. אני מבקשת שתסלחי לי אם תמצאי את היכולת, אני מצטערת שכך עוררתי בך את הסערה הנפשית הזו ובו בזמן אני חבה לך תודה עמוקה במלוא מובן ותוכן על המילים והכוחות והחיבוקים. הם כה חיזקו אותי כי אמיתיים הם. מתוך הניסיון הכואב, מתוך הכאב העצום המילים והפרשנות כה מדוייקות הן ועל כן נגעו בי כל כך.
חיבוק אחרון. אני לא מוכנה להכאיב יותר. אני לוקחת את ארגז הכלים העצום הזה שמילאתן לי בכה מעט זמן ויוצאת לדרך, בטוחה שתהיו איתי שם, יחד עם החיבוקים והמילים העזות והכנות. כל מה שלימדתן אותי בין האותיות, כיצד להתחזק, כיצד לבטא, כיצד להרגיש, כיצד להבין ובעיקר כמה לחבק.
מאחלת ומתפללת לשלומכן ולימים מאושרים ומלאים. אם אי פעם אוכל להסביר כמה תודה אני אליכן, הלוואי..
|
תוכן ההודעה:
|
תגובות נוספות
|
