כבר היו לי תקופות של עייפות, אבל התקופה הזו פשוט לא נגמרת, בקושי קמה ב7 מהמיטה (נהגתי לקום כל יום ב5), מסיימת לעבוד (כולה חצי משרה) ורצה לאסוף מהגן ובי"ס, ארוחת צהריים ואני כבר מרגישה לאות נוראית...מחזיקה מעמד עד 17:00 וטכנית אני כבר מוכנה לשנת לילה, פשוט גמורה. מגרדת משהו לארוחת ערב (קורנפלקס או פרוסה) לקטנים, ומקווה שימצאו את דרכם למיטות. אני כבר במצב צבירה מאוזן ומשם מחלקת הוראות - צחצחו! פיג'מות! גרביים! באים אלי לנשיקת לילה טוב ולמיטות. אלה 70% מהערבים שלנו. מתביישת לכתוב כמה פעמים בשבוע מקלחת אותם, מצחצחת להם אולי פעם בשבוע, השאר יעני באחריותם (ברור שהם לא מצחצחים כהלכה!!)
כל משימה הכי פשוטה נראית לי נורא נורא קשה. עייפה מנטלית! חודשים על חודשים. רשמתי לחוג (אפרופו חוגים) ומשתדלת לקבוע עם חברים, כדי לאלץ את עצמי להיות פעילה.
אין אנמיה, מה שהסביר את הפעם האחרונה שזה קרה לי. יש לי עזרה בתשלום פעמיים בשבוע, אבל בזמן הזה אני עושה דברים (קניות, סדר ונקיון כי לא מוצאת מנקה טובה) ומגיע לאותו המצב, עייפות.
יש עצה טובה? אמא שלי אומרת שגם לה היה קשה, לכן הקפידה לישון כל צהריים ואני זוכרת את זה. הבעיה היא שבכל פעם שאני עושה את זה, הקטנים עושים משהו בבית. מוציאים את כל הבגדים מהארונות לרצפה, צבעו קירות של 3 חדרים בטוש, פשטו עלהמזווה או כל דבר שגורם לי לשלם ביריבת על המנוחה. הם יודעים שזה אסור, הם מקבלים עונש וזה לא עוזר בכל פעם שנחתי צהריים קרה לא פחות מאסון. הם גם מלאי חוויות ורוצים לספר לי עליהם, כך שזה ממש לא ישים.
אף מילה על בעלי ולא בכדי - לפעמים אני תוהה אם הוא קיים רק בדמיוני. אם במקרה מגיע הביתה בשעה נורמלית ואני מבקשת שיקח פיקוד על ההשכבות, הוא כמעט הופך את זה לאשכבות - הכל בטון לא נעים, ביאללה וקדימה ובסוף זה נגמר בבכי.
מה אני עושה???
|
תוכן ההודעה:
|
