בת 40, נשואה + 3 ילדים מקסימים (בנים), כבר שנתיים מתלבטת עם עצמי לגבי ילד נוסף. לאחרונה, שיתפתי גם את בעלי בעניין, אך לצערי הוא לא שותף לרעיון. הוא מרגיש שלם, מרוצה מהמצב הנוכחי, לא רוצה להכנס להתחייבות הזו שנקראת תינוק, נוח לו עם העצמאות של הילדים ושיש לו זמן לעצמו. אני, לעומתו, מרגישה קצת חסרת כיוון, זוהי הזדמנות אחרונה בהחלט, לחשוב על ילד נוסף וקשה לי להשלים עם העובדה שמשהו ישתנה ולא יהיה יותר. אני לא יודעת אם הרצון הזה נובע מהעובדה שיש לי בנים ואולי, בתוך תוכי, אני רוצה בת. או, בגלל שאני יודעת שזה עכשיו, או לעולם לא. מאז השיחה עם בעלי, אני מרגישה שאני עוברת תהליך של אבל - אני עצובה וחושבת על זה כל הזמן. אני לא רוצה להתחרט על כך בעתיד. מצד אחד יודעת שבעלי צודק: הדירה צפופה, יוקר המחייה אינו מאפשר... מצד שני - מרגישה חוסר וצורך גדול. בנוסף - חברה טובה ילדה לפני כמה חודשים את ילדה הרביעי ואני מוצאת את עצמי מקנאה די הרבה. דווקא תהליך הגדילה של הילדים, משפיע עלי בצורה הפוכה. במקום לשמוח ולהנות, אני מרגישה מיותרת ומבוגרת, דבר המגדיל את הכמיהה לתינוק. תודה שקראתן.
|
תוכן ההודעה:
|