פורום השבוע אינדקס אופנה יוגה גברים וצירים היום שאחרי הצילו צירים תזונה מאמרים חדשות ראשי

23/6/2002 19:28 איילת1 מאת: "לא תודה" כותרת: לפני כחודש נסע בעלי לחו"ל והותיר אותי עם ילד בן שנתיים ותינוק בן חודש למשך 10 ימים. אני חייבת לציין שאני לא ממש לבד. יש לי מטפלת מ- 08:00 בבוקר עד 20:00 בלילה. ובתקופה הנ"ל התגייסו הוריי (שגרים ליד) אחיותיי והחברה הכי טובה שלי לעזור, כך שלא היה אף לא ערב אחד שהייתי לבד (עד שנת השינה של הבכור ). חמותי וחמי אנשים מאד מבוגרים שאני מאד מאד אוהבת. אנחנו מסתדרים מעולה. והם תמיד ידעו מה הגבול כך שהם לא הציקו לי ולא נכנסו לי לחיים. להפך, לכל מכריהם הם מספרים כמה אני נפלאה ומוצלחת כאם, רעיה ואשת קריירה (והם ממש מגזימים). מה יכולתי לבקש יותר מזה. עם זאת, תמיד ידעתי שאין לי מה לצפות להרבה עזרה עם הילדים, מאחר והם מבוגרים 70+, אלא אם יש לי מקרה חירום ואז הם תמיד יעמדו לרשותי. עד כאן ההקדמה... כשבעלי טס לחו"ל הם התקשרו מידי פעם ושאלו האם אני צריכה עזרה, וכמו תמיד אמרתי לא תודה ושאני מסודרת ושדואגים לי וכד'. ואז ערב אחד הודיעה לי חמותי, שביום שישי, לפני שאנחנו הולכים לגיסתי לאכול ארוחת ערב, הם באים לעזור לי, כלומר הם ישמרו על הילדים על מנת שאני אוכל להתקלח ולהתלבש ולקחת את הילדים לאוטו וכד'. טוב, אמרתי תודה ושאני אשמח (למרות שהוריי כבר היו בכוננות) אבל הבנתי שחשוב גם להם לעזור לי. וכך היה... נכנסתי להתקלח ויצאתי ומצאתי את בני בן השנתיים יושב על הספה ואוכל עוגיית בראוניס. רצתי מיד והוצאתי אותה מידו (להזכירכם בבראוניס יש אגוזים, ובמסויימים האלו אפילו גדולים)!!!. מסתבר שהקטנציק ניגש לתנור עם הסבא ואמר עוגיה, אז הסבא נתן לו. נשמתי עמוק ובחיוך אמרתי שרצוי שהוא לא יאכל זאת כי יש בזה אגוזים, אלא אם מוציאים את האגוזים. ואני בכלל לא מתייחסת פה לעניין של לתת עוגה לילד כאשר אנחנו הולכים לאכול ארוחת ערב. אמא שלי, רק להשוואה, כשאני נמצאת, לא תיתן לו כלום בלי לשאול אותי!!! אתם חושבים שהתקף הלב נגמר פה? אתם טועים. אנחנו יוצאים מהבית וכמובן שלא כולם נכנסים במעלית. אז ביקשתי שירדו עם הבכור (בן השנתיים) ובינתיים אני אנעל וארד עם הקטן בעגלה. כשיצאתי מהבניין (לקומת החניה) חשכו עיניי. בני בכורי מתרוצץ לו בחניה, כאשר בכל רגע יכול להכנס רכב ולפגוע בו, וזה לא שהם יכולים לרוץ (להזכירכם הם בני 70+) ולתפוס אותו. אני בגיל 30+ לא עוזבת את ידו בחניה. קראתי לו מהר אליי (ושוב, בנשימה עמוקה על מנת לא לגרום להם לתחושה רעה, כי כוונתם היתה טובה), והכנסתי אותו לאוטו. וזהו, החלטתי שלא עוד "טובות" כאלו. כנראה שהזמן או הגיל מקהה את תחושת הזהירות שלהם בנוגע לילדים, ואני לא מוכנה לקחת צ'אנסים. אני מאד אוהבת אותם, הם מקסימים ביחסם אלינו והם נתנו לנו עד היום כל כך הרבה שקצרה היריעה מלפרט, אבל בכל הנוגע לשמירה על ילדיי - אני מוותרת. תוכן ההודעה: תגובות נוספות 23/6/2002  19:44 אני לא יודעת אם זה קשור לגיל.. - רוני 23/6/2002  20:12 רוני...יש משפטים שהם תרבות ומורשת והם כטוטפות, אגב אני מדמיינת את הניגון המתאים :) (ל"ת) - גיל 23/6/2002  22:17 אוי איילת, אני כל כך מבינה אותך - יסמין 23/6/2002  22:18 זה מזכיר מאוד את מה שארזית (אם אני לא טועה) סיפרה לפני שננים-שלושה דפים על חמה שרצה לקחת את בנה לסיבוב במכונית ללא כסא בטיחות! - - דנה 24/6/2002  9:50 הבעיה שלי היא שהם כל כך מקסימים.. - איילת1 24/6/2002  10:1 אין שום סיבה למנוע מהם את התענוג - עופר

כל הזכויות שמורות לאמנות הלידה © יצירת קשר     תקנון ותנאי שימוש