מהרגע שהפשוש נולד הוא במנשא. כבר חודשיים וחצי. מעולם לא דרכה כף רגלו הקטנה בעגלה. הוא נמצא עלי או על אבא שלו כמעט כל שעות היממה, ישן איתנו,ויונק כמו גדול. אבל לפעמים אני רוצה לנוח קצת. עם עצמי. ולפעמים אני רוצה להתלבש. או להסתרק. או להתקלח. או לשבת (מנשא ולשבת לא הולך ביחד. חייבים להיות בתנועה כל הזמן). הבעיה היא שברגע שמניחים אותו על המיטה, או בסלקל- הוא מתחיל לבכות. גם עכשיו אני כותבת בהפסקות כי כל פעם שאני רוצה לכתוב הוא מתחיל לבכות. הוא פשוט רגיל להרגיש חום ופעימות לב כל הזמן. כל הזמן. כל הזמן. אני כותבת מתוך יאוש. לא יודעת כבר מה לעשות. לא מוצאת את נפשי מרוב תסכול. אני רוצה להתלבש פעם אחת בשקט, ולא בלחץ- מהר מהר ומיד לשים שוב את המנשא כי הילד צורח לאורך כל הזמן. אז אולי זו טעות? אולי כל הקטע של מגע זה לא תמיד טוב? אולי צריך להרגיל אותם גם קצת להסתדר לבד? כדי שאמא שלהם לא תשתגע??????
|
תוכן ההודעה:
|