קראתי את הודעתך כמה דקות אחרי ששלחת אותה, ומאז היא מסתובבת לי בבטן, ואני מחפשת את הדבר הנכון לכתוב. לא בטוח שמצאתי, אבל הנה. אנחנו ממש חלפנו מילימטרים ליד משבר כזה. מזה הרבה חודשים אמא שלו מעקמת את הפרצוף כשהיא רואה אותי מניקה ("הרופא אמר שהחלב כבר לא טוב בגיל שנה") וגם אמא שלי מעירה ב"עדינות" שאני מפנקת את הילדה יותר מדי. תוסיפי לזה את העובדה שהוא לא מכיר ולא ראה אף אחת שעדיין מניקה ילדה בת שנה ושמונה חודשים (חוץ מהפורום, אבל בפורום כולן קצת מטורפות...). כבר התחילו להופיע פה ושם הצעות לגמול...
ואז ל"מזלנו" נומיק חלתה, ולא הסכימה לאכול או לשתות כלום חוץ מציצי. היא הייתה על סף התייבשות וההמשך המוכר, חדר מיון, אשפוז וכו'. הדבר היחיד שהציל אותנו מהחוויה המפוקפקת הזו היתה ההנקה. לשמחתי הרבה, גיא הבין את המצב ומאז אין יותר הצעות לגמול.
האמת היא שחשבתי עוד לפני המחלה, שאני חייבת לגרום לו להבין, והדרך הכי טובה שאני מכירה, היא קודם כל לנסות להבין אותו. התבוננתי בשגרה שלנו, והבנתי שאין לנו זמן ביחד לבד, שאני לא רוצה להיות רק איתו ובלי נומיק, ולו זה חסר. שמתי לב, שאני גם לא מניחה לו להיות לבד עם נומיק, בלעדי, ושאני כל הזמן מעירה לו על הצורה שבה הוא עושה דברים איתה. ניסיתי לשנות קצת את הגישה. למצוא הזדמנויות להיות רק זוג ולעשות דברים שהיינו עושים פעם ביחד, וגם להניח לו כשהוא עם נומיק, ולתת להם לעשות דברים שהם רק "של אבא".
אני מניחה שאי אפשר ליישם מה שמתאים למשפחה אחת במשפחה אחרת, אבל נראה לי שתמיד, כשמולך עומד מישהו שאת אוהת ואומר לך משהו שנשמע לך בראש ובלב לא הגיוני, את חייבת לחפש למה הוא אומר את זה. הרי אתם כל כך "ביחד", הסכמתם על כל כך הרבה דברים גדולים, למה כאן יש כאלה חילוקי דעות עצומים?
|
תוכן התגובה:
|