טוב, פספסתי את הדיון האחרון שהיה פה על צפיה בטלוויזיה, כי לא היה לי זמן לכתוב (אבל קראתי ונהנתי), אז אני מוסיפה פה.
בתור אחת שרואה הרבה טלוויזיה, לפחות בעבר לפני שעמליה השתלטה לי על החיים, אני מודעת היטב ליתרונות המדיום וחסרונותיו. ולכן אני משתדלת להרחיק את עמליה מהטלוויזיה, וכדי לא להישמע צדקנית מדי, אני מנסחת זאת כך: "אם עמליה דומה לאימא שלה אך במעט, היא כבר תראה מספיק טלוויזיה בחיים שלה, אז למה להתחיל עכשיו?". דרך אגב, העדר טלוויזיה היה גם אחד השיקולים שלי בבחירת הגן/פעוטון שלה.
תחת הכותרת הזו עמליה לא נחשפה כלל לטלוויזיה ומוצריה עד גיל 6 חודשים, אז רכשנו עבורה כמה קלטות של רחוב סומסום באנגלית. למה? תשאלו, כי אבא שלה, להלן בנהז"ש הוא אמריקאי במוצאו, וזו לו שפת אם, ובכלל הוא מדבר עם עמליה רק אנגלית. (מה שמסביר, או לפחות מתרץ, את התפתחותה הלשונית הסבלנית שלא לומר איטית. עמליה, שנה וחמש, מבינה הכל, אבל אומרת מעט).
בכל מקרה, גם אחרי שהצטיידנו בקלטות הקסומות באמת, כמעט שלא נתנו לה לצפות בהן. ככה אולי פעם בשבוע, פלוס מינוס, וגם כשהיא צפתה בהן, זה היה בחברתנו, כשאנחנו שרים יחד עם אלמו, ומפעילים אותה בעזרתו. חוץ מזה היא לא רואה כלום בטלוויזיה. לא הופ, ולא שום דבר שאני לא ראיתי קודם ואישרתי. רק סומסום, ורק אלמו. וכמו שענת ב כתבה בדיון הקודם, גם אנחנו נמנעים מלצפות בטלוויזיה כשהיא אתנו (זה לא מאוד קשה, כי הולכת לישון בשבע וחצי).
והערת אגב: זה מדהים איך אפשר לייצר טלוויזיה איכותית אם רוצים. מעולם לא יצא לי לצפות בקלטות הישראליות, אבל אם זה דומה במשהו למה שאני זוכרת מערוץ הילדים והמנחות הקוסיות שלו, אז זה באמת לא ראוי. כשאני צופה ברחוב סומסום אני ממש נהנית. המוסיקה טובה ולא סינטתית, וגם התסריט חכם, רגיש, מחוייך ורב משמעי.
ונחזור לעמליה. לפני חודש וקצת עמליה תפסה איזה וירוס רע, שבעקבותיו כל עמל חינוכנו ירד לטימיון. היא סירבה לאכול, לדוגמה, אז תחת פאניקה הצעתי לה לראשונה בחייה במבה. כן, כן, את זה היא הסכימה לאכול. בארבעת הימים שהיא נשארה בבית היא סבלה מכאבים ובכתה הרבה. כדי להשכיח ממנה את צערה הצעתי לה לצפות ב"אלמו", שם הקוד לרחוב סומסום. זה באמת קצת הרגיע אותה.
אלא מה? מאז היא הפכה מודעת לחפץ המלבני הזה בפינת הסלון. בימים שאחרי המחלה היא חזרה מהגן והצביעה לכיוון הטלוויזיה ונתקפה עווית ממש כשהקלטת איחרה לבוא. זה היה מאוד מתסכל. בלית ברירה הלכתי על הגישה המתגמשת. אני מנסה לעניין אותה במשהו אחר, אבל מדי פעם נעתרת לבקשתה. עם בוא האביב זה יותר קל, כי אנחנו במילא לא בבית אלא על הנדנדה (התמכרות אחרת, לא בטוח אם הרבה יותר בריאה).
התוצאה, בסיכום השבוע האחרון, עמליה הצביעה על הטלוויזה רק פעם אחת. כך שאולי חזרנו למינונים סבירים. שזה, לסיכום הסיכומים, שביל הזהב המומלץ בעיני.
|
תוכן התגובה:
|
