|
17/5/2003 09:20
|
תמי
|
מאת:
|
|
ידעתי למה אני כותבת
|
כותרת:
|
כלומר, לכן. ידעתי למה אני כותבת לכן. בוודאי שאני לא צריכה צרור עצות והנחיות. אני הרי המומחית הגדולה בלתת אותן. אנחנו מאוד אוהבים אחד את השני. מזדיינים, מדברים (טוב, הוא קצת פחות מדבר כי הוא גבר), נמצאים זה לצד זה. גם אני אוהבת את עצמי בד"כ. טוב, את רובי. לפעמים אני הכי הכי. הכי חכמה, הכי יפה, הכי טובה. טובה, במובן של טוב (מתי? בחברת נשים אהובות). ולפעמים הבטחון נופל בבום, וכן, זה קשור למשהו כה רדוד כמו משקל. כן. המשקל שלי מופיע על הפנים שלי. בטן אני יכולה להסתיר, ירכיים נראות בסדר בשמלה, אבל אצלי הפנים מתעגלות ראשונות, ואני פשוט נראית כמו ירח קטן (ויפה וחמוד ושנון? יופי). וכשאני מוקפת במלא אנשים שהם גם חכמים ושנונים (אולי יותר ממני) וגם יפים ורזים, וגם חיים עם בעלי את היומיום, אני מרגישה נורא קטנה. ואני מרגישה שהוא מאוכזב. כל היולדות שהוא מכיר נשארו רזות וחטובות! בחיי! אפילו אמא שלו, והיא בת חמישים פלוס. (אגב, אני כותבת עם מיה על הידיים, אז הריכוז שלי בקרשים- או, יש חברה לבטחון העצמי שלי. שניים זה תמיד ביחד). יכול להיות ששרון צודקת (למה במייל, שרוני? כתבת כ"כ יפה), שהעובדה שהוא עדין ממשיך את חייו כרגיל ולא מושפע מהלידה מפריעה גם כן. קשה. הוא לא באמת ר-ן-א-ה אותי. אולי. לא יודעת.
כשחזרנו הבייתה אמא שלי אמרה שאני נראית מעולה "יניב, נכון היא חתיכה?".
בכלל לא יודעת מה אני רוצה להגיד. רציתי את החיבוק האוהב שלכן, וקיבלתי. מכאן אני כבר יכולה להמשיך לבד. תודה לכן אחיות חברות אהובות, נשים שלי. תודה.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|