|
17/5/2003 22:03
|
פולינה
|
מאת:
|
|
תמיצ'קה
|
כותרת:
|
נתחיל בזה שאת ת-מ-י-ד יכולה לקחת אותי לשירותים! (-: נמשיך עם זה שהגזמת לגמרי עם ההתרשמות שלך מגזרתי הכאילו חדשה, אבל מילא (הנה דוגמא למה שזוג מכנסיים מוצלח אחר עושה, למשל). תודה על המחמאה. ועכשיו באמת:
לא יכולתי להגדיר יותר טוב ממך את היחסים במשולש שביני, לבין הגוף שלי, לבין המשקל המאיים שבחדר האמבטיה. כמוני, כמוך, אפעם לא הייתי רזה, תמיד סבלתי מ-'אם תרדי רק 5 ק"ג תראי ממש פיצוץ', תמיד נלחמתי ונלחמת באופי החלש מדי שלי ובכל זאת נכנעתי שוב ושוב (דווקא לא למתוקים, אבל חופשי ללרוקן את המקרר בשתיים לפנות בוקר), אפעם לא לבשתי ביקיני, תמיד הייתי בכל המסגרות ובכל הדיאטות האפשריות. ורק בחתונה שלי שקלתי 52 ק"ג!!! - אחרי חודש של כמעט הרעבה... ומאז הלידה - מי כמוך יודע. ועד עצם היום הזה אני תקועה עם ה-6 (ביום טוב, כנראה כמו יום רביעי...) עד 8 ק"ג העודפים האלה.
מה אני רוצה להגיד בעצם? שהדוגמא שלנו היא הכי טובה. הכל בעיניי המתבונן. למה אני נראית לך כוסית פתאום? בגלל הסנדלים. נשבעת לך. אני פשוט החלטתי שנמאס לי לחכות לגזרתי האובדת (לנצח?) והלכתי לקנות מכנסיים מחמיאים וסנדלים עם אחושילינג פלטפורמות והסתפרתי וצבעתי שיער. וזהו. 1000 ש"ח בבנק פחות (וגם זה מחסום שצריך לשבור), אבל אין ספק שאני מרגישה, בימים מסוימים, מצויין עם עצמי, וככה כנראה זה מקרין החוצה - אפילו אלייך. ועוד משו - מאז שחזרתי לעבודה ואני צריכה 'להתלבש' באמת - זה עושה הבדל לא קטן. פתאום בימים שאני לא נוסעת לת"א ומוצאת את עצמי אוספת את יובל מהגן עם טייץ וטישרט מהוהה, שרידי איפור מאתמול ושיער סתור - אני מזדעזעת. אז אני משתדלת שלא להראות ככה יותר בכלל, גם אם זה אומר להתאפר ולהתלבש בימים שבהם היציאה הכי רחוקה שלי היא לגן של יובל (דקה בהליכה איטית).
והכוסית ההיא מהמסיבה בטח חשבה לעצמה - אופפפפ, מה אני צריכה עכשיו להזמין את המנכ"ל המעצבן הזה לרקוד? למה עוד פעם באתי לבד? הלוואי שהייתי פה עם בעלי, הלוואי שהיה לי בעל, הלוואי שהיה לי בעל כמו יניב והיינו רוקדים ביחד ומפלרטטים ככה, כמו שהוא עם אשתו. לא?
נשיקות תמיד,
פולינה
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|