הי דובה,
כפי שכבר כתבתי כאן בעבר, נומיק שלי במשפחתון מגיל 8 חודשים. עשינו את זה מאוד בהדרגה, ולמעשה רק בגיל שנה החלה לבקר שם שבוע מלא, למשך ימים מלאים.
אני זוכרת היטב את תקופת הלבטים הקשה, את הבכי (שלי, שלי...) את הלילות חסרי השינה, את השיטוטים בין כל המשפחתונים באזור...
כעת כשהגיעה לגיל שנתיים והגיע הזמן למסגרת חדשה, חזר הריטואל כאילו לא היתה במשפחתון יממה אחת.
בכל אופן, אחרי שראיתי כמה עשרות גנים, פעוטונים ומשפחתונים, יש לי 2 תובנות עיקריות:
1 - נורא חשוב היחס בין מספר המטפלים למספר הילדים. כדי שמשפחתון/פעוטון/גן יהיו כלכליים למפעיליהם, היחס המינימלי הוא 1:5 (לפחות באזורנו) ואני לא מתפשרת על יותר מ 1:6-7. האמת היא שגם כשחיפשתי לנומיק משפחתון, וגם כיום, ברור לי שאם זה לא טיפול של 1 על 1, רצוי שיהיה יותר ממבוגר אחד. אם יש רק אחד נראה לי שמתפשרים על הבטיחות של הילדים (מה קורה כשהוא הולך לעשות פיפי, מי משגיח עליהם בינתיים?).
2 - המטפלות עושות את ההבדל. לא חשוב אם הגן גדול/קטן, מושקע מבחינת צעצועים או לא, ועוד המון פרמטרים. חשובה האישיות של המטפלות. כשאני מחפשת לנומיק גן, אני הולכת ומזמזמת לי קטעים מ"צלילי המוסיקה", וחושבת על מרי פופינס ועל גברת דאוטפייר.
ולגבי אינטרקציה עם ילדים אחרים, נראה לי שאין שחור ולבן. הרי פוגשים ילדים בגן השעשועים, ואפשר להתחבר איתם, ואפילו לפתח קשרים על בסיס קבוע של משחק משותף יום בשבוע אחה"צ. נומיק מאוד אוהבת את "החברים בגן", וללא ספק למדה שם דבר או שניים על חברות, על התחשבות בילדים אחרים, על שיתוף, אבל אני מניחה ש"שום דבר לא בוער" בעניין הזה.
מקווה שהועלתי קצת.
מחזקת אותך בהתלבטויותייך.
עדה
|
תוכן התגובה:
|
