מיה בת שנתיים
אני (עדיין) מנסה לעכל את העובדה שאני אמא בכלל.
עוד בוקר, עוד יום ועוד חודש ו..עוד שנה, ואת כבר מדברת (...ארוכות) ושרה וצוחקת ומצחיקה, מדמיינת, מסדרת, ועומדת על שלך (אוחחח, מי המציא את העניין הזה עם ילדים שיש להם דעה משל עצמם? זה קשה!), מפתיעה פתאום בנשיקה וחיבוק, מקפצת ורוקדת ואוהבת להיות במרכז העניינים (אבל גם קצת מתביישת), מתעוררת בלילות (מצטערת לבשר), מנחמת, מטפלת, משתפת ואוסרת, מלטפת וסוטרת, לומדת, מלמדת, את, אהבה גדולה שלי, אהבה ענקית שלי, חיים שלי, אין בעולם אהבה כמו זו שלנו, אני לא יכולה לתאר במילים, אין מילים, מילים לא מספיקות, כמה נדוש ככה נכון ועמוק וצורב וכואב בכל נים ונים...
לא מתאוששת, הלומה מאהבה, אני כולי לרגלייך, קטנטנה שלי.
מבוהלת, מפוחדת עד אימה מהתמודדויות העתיד, כל כולי מרוכזת ברצון הבלתי ניתן לתאור של אמא.. שרוצה ילדה מאושרת...
אהובתי, אושר, בריאות, אושר. בריאות.
ולא בלי ברכת בלי עין הרע וטפו טפו טפו... יומולדת שמח לנו.
זהר, יקירה, תודה תודה על ששוב העלית את הגוש לגרון שלי... אני המומה בצורה שאי אפשר לתאר. תודה על המחמאות המוגזמות והלחלוטין לא מגיעות לי (אני אמא ששולחת את הילדה שלה לגן, כיחס), ובכלל, קטונתי...
תמי.
|
תוכן התגובה:
|