אני מביא כאן עוד קטע מתוך ספרי החדש "הריונה ואני"
----------------------
שבת ישובים זה מול זה במסעדה לצד צלחות אוכל מתרוקנות. ברקע מתנגן קצב טורדני של מוסיקה מסומפלת ולא מוכרת. רוח נעימה של סתיו מלטפת בזמן פירוק שיטתי של ברווז הצף לו ברוטב חום ומתוק במרכז צלחתה. אני שקוע בספיגת שמן במפית לבנה וקטנה מתוך תבשיל תפוחי האדמה המתובל ברוזמרין. היא חמודה ושקטה בזמן האוכל, מרוכזת במונח לפניה, להפיק ממנו את מלוא ההנאה. אני נהנה להסתכל עליה והכול פתאום רגוע ושלֵו. לא חסר כלום. שני אנשים אוהבים, יחד. הדאגות כאילו נשכחו, ומה שיבוא לא מטריד ולא קיים כלל. "בוא ניסע לראות את הים," ביקשה לפני שהכניסה לפיה את החתיכה האחרונה. "כמובן שניסע לים," אמרתי מעל המפית שצבעה הפך לצהוב כהה.
יש משהו טוב ומרגיע בנסיעה דוממת. הניתוק היחסי מפנה מקום למחשבות שלא קיימות בדרך כלל בתקשורת מילולית רציפה. יש זמן לבנות מערכי תגובה, כהגנה או כהתקפה. ניתוח של דברים ובניית עמדה לשימוש ברגע המתאים. אני יכול להבין. כבן זוג והאדם הקרוב ביותר אליה, בתקופה זו בעיקר, כשהקשר הולך ומתהדק מיום ליום, היא מוצאת בי את האובייקט להוצאת הכעסים. בדרך כלל מתוך הבנה זו הדבר לא מפריע לי, אך לעתים היא מצליחה להוציא אותי מדעתי ממש. איש לא מתקרב אליה בכשרונה המיוחד לערער את שלוותי. ואני בכלל לא מסוגל לכעוס עליה ארוכות.
בערב נבחרת ישראל הפסידה לדנמרק במשחק רע שהרגיז במיוחד. אנו לא מחובבי הכדורגל במיוחד, וצופים רק מדי פעם כשיש משחק ליגה מעניין. לעתים הדבר מלווה בפיצוחים שנקנו בפיצוצייה שליד המאפייה של הגרוזיני שישן כל הזמן. לדעתי כל עניין הפיצוח, שנחשב בהרבה מדינות מתוקנות כמזון לציפורים, הוא שיטה ולא מאכל. מעבר לצורת הפיצוח שמשתנה מאיש לרעהו והמשמעות הפסיכולוגית-חברתית שיש לכך, אחד הדברים שלא עובדים בשיטה, לפחות אצלי, קשור לגרעין האחרון: ללא קשר לעיתוי הפסקת הפיצוח (באמצע השקית או בסופה) או לכמות שנקנתה (חמישים גרם, מאה או רבע קילו) כמעט תמיד הגרעין האחרון מקולקל… כל ניסיונותי לזהות את האחרון הפוטנציאלי, עולים בתוהו. לשמחתי השיטה לא תופסת בבוטנים ובפיסטוקים, רק שאלה הולכים פחות טוב עם כדורגל. וממילא כמו שהזכרתי, אני לא מת על המשחק הזה, אף על פי שבגיל מסוים חשבתי להתחיל לאהוד קבוצה, ללכת למשחקים, לקלל את שחקני היריב ואת האימא של השופט. במהרה הבנתי שזה לא בשבילי וירדתי מכל העניין, אם כי מדי פעם עוד היה לי צורך לקלל או לצעוק.
עוד שבוע עומד להסתיים. הזמן טס כשעסוקים. נדמה שפעם הימים היו ארוכים הרבה יותר ועד שנגמר שבוע היו עוברים עשרה ימים לפחות. היום השבוע נגמר אחרי שלושה בקושי. גם הציפייה התמידית מוסיפה לכל העניין. כבר ידוע שיש לנו בת. אפילו ראינו את הקטנה מציצה אלינו. נשאר רק לקבל את פניה …אולי אני מקדים את המאוחר. הלידה עוד רחוקה אך הרעיון הובן. התרגשנו, צחקנו, בכינו, סבלנו ונהנינו, עכשיו ל"תכלס"…
----------------
זהו. עד כאן להפעם. מקווה שנהניתם. עוד קטעים מהספר "הריונה ואני" בפעם הבאה
|
תוכן התגובה:
|