קודם כל ורד - כתבת מק-סים!!! כהרגלך בקודש, ואני פשוט הזדהיתי עם כל מילה. האור העמום (אני ישנתי עם מנורת לילה דולקת! במשך שלושה חודשים אולי! שאני אוכל לראות אותה מיד בלי שתעבור שניה מיותרת). האמת היא שעדיין יש אצלנו אור בשירותים... (פעם לא היה). אבל זה לא נחשב, נכון? :)
דרך אגב, בגיל חודש של סתיו כתבתי משהו במיוחד לאמהות הטריות - על כמה שזה יותר טוב בגיל חודש. אבל אני ממש ממש לא מצליחה למצוא את זה (שירין אולי תרימי ת'כפפה...)
ועינת - שאלה מצוינת! ממש טובה. אם כי ברור שיש דברים שפשוט כל אחת חייבת לעבור. על כל פנים לזה אתיחס בסוף.
נו, אז הפוסט פארטום שלי. טוב. סיוט זו מילה פצפונית ליד זה. התקופה הכי גרועה בחיי, בלי כל תחרות. ברגע שיצאתי מבית החולים (להזכירכן ילדתי אצל אילנה, והלכתי לבית חולים להתפר), הבנתי שחיי התרסקו. נחרבו עד היסוד. כל הגוף שלי כאב, היה לי קצת חום, ובמכונית איתנו, במקום להיות רק אורי, אני ואחותי (אמא נסעה הביתה ישר מאילנה, ורק עכשיו בערך שמתי לב לזה...) היה באוטו עוד יצור קטן ומדאיג. יפה ודי חמוד אבל נדבק אלינו. היה מאוחר בלילה (אחרי חצות), היינו עייפים בטירוף (לא הסכמתי להשאר בבית חולים, רק הפחד מה הם יעשו ליצור הקטן לא היה נותן לי לעצום עין), הלילה הקודם הסתכם בשעתיים שינה. הגענו הביתה (לבית של אמא שלי) ו"ישנו" בסלון. לי כאב כל הגוף. כאב לי לעשות פיפי, היתי צריכה קקי ולא יצא, כאב לי לעמוד, לשבת ולשכב בכל צורה. סתיו לא ינקה ונטרפתי מדאגה.
האנשים הציקו לי. חוץ מאמא שלי ואחותי (שהיו ההצלה שלי, קרן האור) כל השאר הפכו לאויבים, כולל אורי. הם רק הפריעו לי לישון (בשניה שסתיו נרדמה, כל מה שרציתי היה לזנק למיטה ולישון), הם העבירו ביקורת, הם עשו רעש כשרציתי לישון. אורי התווכח איתי על כל דבר, היה בהלם בעצמו וממש לא ידע איך לתמוך בי. היתי בטוחה שאנחנו מתגרשים. שאלתי את אמא שלי אם אני יכולה לחזור הביתה. לא ראיתי איך אי פעם אני אחזור הביתה. כמעט שלא ישנתי רצוף יותר משעה שעתיים, וגם אם כן ישנתי שלוש שעות, היתי מותשת. ההנקה התחילה רע מאוד, רק עם עזרה מסיבית של דוריס (יועצת הנקה) התחלנו להניק אחרי ארבעה ימים, ואז המצב רק הדרדר כי סתיו עברה לגור על השד שלי. עד אז אמא ואחותי טפלו בה, עכשיו אף אחד לא היה יכול להציל אותי. שעתיים שלוש כל הנקה, בלילה, ואחרי שעה - עוד אחת. ראיתי את כל הסרטים בסינית שיש בכבלים בחמש בבוקר.
אה, כן, ולא ממש אהבתי את סתיו, די הרגשתי כמו בייביסיטר שדפקו אותה.
אני חושבת שהכי קשה היה הדאגה לסתיו (חם לה? קר לה? אוכלת מספיק? עולה במשקל?) וגם הביקורת של המשפחה (כולם פרט לאמא שלי ואחותי). למה על הידיים כל הזמן. החדר חם מדי, קר מדי. בהתחלה, כשהיא לא רצתה לינוק, רמזו לי שזה כי אני לא קשורה אליה מספיק. ואל תבינו לא נכון, אלה אנשים שבימים כתיקונם אנחנו ביחסים ממש כיפיים. אבל אלו לא היו ימים כתיקונם ואף אחד לא ממש ידע איך לעזור, או לא להפריע. כן עזרו, טוב לא נשמיץ יותר מדי, אבא שלי עבר כל בוקר בדרך לעבודה, כדי לתת לי לישון קצת שעה שעתיים. אבל לפעמים הוא דווקא העיר אותי... או התווכח איתי.
זהו, היה רע. אחרי חודש היה שיפור עצום בכל החזיתות (הנקות קצרות ורחוקות יותר, התחלתי להרגיש קצת יותר טוב, נרגעתי קצת). אבל השיפור האמיתי היה בגיל שלושה חודשים. מאז יש לנו בעיקר כיף.
ועכשיו לשאלתך עינת. מה אפשר היה לעשות טוב יותר? לא יודעת אם הרבה... מה שאמרו לך נכון לגמרי - עזרה כמה שיותר. בישול (חשוב מאוד, כשמניקים רעבים כמו בהריון, לפחות בהתחלה), כל עבודות הבית, כמה שעות בייביסיטינג ביום יכול להיות נפלא. והעיקר, פשוט לדעת שזה באמת משתפר כל יום. כל יום וכל יום.
עוזר למישהי? מדהים כמה זה אותו דבר לכולן בערך.
|
תוכן התגובה:
|