ורד - גמרת אותי. תראו, לי לא היה ככה קשה. אני כבר מנסה לחשוב אולי אני מדחיקה משהו, אבל תפס אותי משפט (ותסלחו לי שאני לא זוכרת מי כתבה אותו) שלא משנה כמה את שאקלית ואסרטיבית - זה קורה לכולן. אז אולי זו הבעיה, ואולי זה היה המזל שלי. אני וויתרתי - מראש. לא ציפיתי לשלוט בשום דבר. קיוויתי לשלוט בעצמי. בדיעבד אני יכולה לראות שעשיתי לי איים פיצקיים של שליטה כדי להרגיש איזשהו חיבור למה שהיה קודם. למשל, בבי"ח, לכבוד התפרים הייתי שוטפת כל פיפי, ובמקלחת יצא שאמרתי לעצמי - יללה, כבר נשטוף את כל הגוף, יללה, נסתבן לגמרי, יללה גם סבון פנים... ואז הייתי יוצאת וממשיכה את שיטת שלושת השלבים המבורכת של קליניק (מי פנים, לחות), דאודורנט טרי ורפאל לפטמות. ככה כל פיפי התקלחתי מכל החדש ונעשיתי לשניה וחצי טריה ו"ישנה" - נקיה כמו פעם (ושלא לדבר על כמה טוב עור הפנים שלי הרגיש (:). אמא שלי דווקא באה כל יום, אבל לגמרי בגלוי - כדי להיות עם שי. הביאה לי אוכל, אבל ראו שזה משהו שמתבצע במסגרת התפקיד, מטלה, יציקה, כאלה, והכיף שלה זה להסתכל על הפלא ולחכות שתחייך אליה. בכלל, התחושה שאת ממש אבל ממש לא מעניינת אף אחד (חוץ מאת טל) זה גם משהו שציפיתי לו, וכנראה מאוד השלמתי איתו. דרשתי אוכל, דרשתי שלא יבואו, דרשתי שכן יבואו - הכל, אבל הכל היה מותר לי כמו שנועה כתבה - ואני הלכתי עם זה עד הסוף. אני לא מעניינת אותם? - אחלה, אבל אני כרטיס הביקור לנכס המופלא, ועל כרטיס כזה שווה - צריך לשלם. אני הייתי מאוד זקוקה ל"כסף" לסוגיו. אני לא זוכרת את התקופה הזו כטובה, או יותר מדי כייפית. אני זוכרת שממש רציתי שהיא תרדם, וניסחתי תפילות שלמות של משא ומתן על כמה זמן רצוף היא תישן. ודווקא ההתאהבות אצלי התחילה אפילו מהבטן. אבל עדיין - איזו שאיבה. לא רציתי לדבר בטלפון, לא רציתי שום קשר עם העולם החיצון. הוא לא עניין אותי. כל מה שרציתי היה לספק את שיקי, לספק אותי, לשמור את טל במצב תקין, וכמה שיותר שקט. אני זוכרת שבאיזשהו שלב קלטתי שהמקלחות שלי בערב, אחרי ההנקה, כששי ישנה וטל היה בבית, נעשו יותר ויותר ארוכות. למרות העייפות הזוועתית עמדתי שם המון, בתוך הזרם, כשהאזניים לא שומעות כלום, והעיניים נעצמות תחת שטף חמים. זה היה החופש שלי. מקום בו לא יכולתי לשמוע את שי בוכה, לא יכולתי לענות לטלפונים, לענות לטל, לחייך, אפילו לא להסתכל על שום דבר. לא יכלו להקפיץ אותי החוצה בשביל מוצץ או חיתול. זה היה שלי. קטעים שהאיים שלי כולם קשורים למקלחת... (: אבל האני כ"כ הולך לאיבוד בתקופה הזו, שאני חושבת שרק ככה הייתי מוכרת לי וחביבה. ולא מוכרת לי עיפה או מוכרת לי מבולבלת או מועקת. ריחנית וחביבה. צללתי לתוך הבועה שלנו, לא רציתי לצאת, ולא הסכמתי להכניס כמעט אף אחד. עם החמה היו כמה בעיות - אני התעצבנתי על טל, והוא העביר את המסר. היתה רק פעם אחת שהרגשתי נחנקת, כי טל הסכים שאחותו תגיע באיזה ערב שהייתי ח-י-י-ב-ת את השקט שלי (וגרנו אז ביחידת דיור בגודל של זית - אין לאן לברוח). אז נשברתי. רציתי לברוח מהבית, לברוח מהכל, פשוט יצאתי ו"ברחתי" לרחוב. כל הזמן הייתי בהיסטריה של מה יקרה אם היא תרצה לינוק, ואז זה נחת עלי לגמרי - שאני לא יכולה לברוח יותר. חייבת להסתפק בבריחות הקטנות וזהו. אחרי שחזרתי וטל נבהל כמו שצריך הפגזנו באיזה ריב עם המון המון בכי (מעולה ומומלץ מאוד!), ואז טל עשה את הסוויץ' והבין ממש שאני לגמרי לא גמרתי להיות במוד הריון, ואיפה שגמרתי אני במוד הרבה יותר רגיש, הרבה יותר מבוהל, הרבה יותר קטנה. זה נורא חשוב שהם ידעו את זה. ואפילו שלהם קשה - לנו קשה יותר, ואנחנו צריכות להישאר העדיפות הראשונה. מה שהם מסוגלים לשים בצד - שישימו. ואותנו במרכז. כי בהתחלה זה פחות או יותר אמא שמחזיקה תינוק, ואבא שתומך באמא. גם אם הוא עוזר, מעורב, רגשי למהדרין - זה פשוט לא אותו דבר. וגם את זה כדאי שהם ידעו מראש. נראה לי חבל על מלחמות של סתם. אז מה לעשות: -להכין את השיחיה שהתקופה הרגישה לא נגמרת בלידה אלא הרבה אחריה. מתי?- שאלה טובה. (: -להכין את כל הקרובים יותר ופחות לאיזו מתקפת הורמונים אכזרית. לפעמים קל יותר שפוטרים איזה משהו שלך ב"זה ההורמונים" מאשר להתחיל להכנס לריבים והעלבויות. -להכין את כל מי שבאזור שיכין לכם אוכל. -לא להרגיש חייבת לאף אחד חוץ מלאוצרון, לעצמך, וקצת גם לבעל (: -לא לנסות להבין, לסדר, לתכנן, למדר שומדבר. לא להלחם. הלידה זו קפיצה רצינית (בתקווה שלכולנו היא תהיה קפיצת ראש חלקה) - אחריה צריך לצלול. תנו לחיים להציף אתכם למעלה לאט לאט. -גם אלה שממשיכות כאילו כלום, הסופרוומניות האלה.. לדעתי זה לא נכון. צריך להתערבל, צריך להסחף בזרם החזק. אין שום סיבה למה לא לעשות זאת. -כן למצוא כל יום נקודות קטנות של שפיות מוכרת. ממש בקטן. וממש שלכן. -לצ'פר את עצמכן איפה שרק אפשר. זו תקופה באמת לא קלה- ומגיע לכן. -לישון. או אפילו לשכב במיטה עם עיתונים למאותגרות ההרדמות הקצרה מדי.. לנוח. לנוח. לנוח. לידות מדהימות והתאוששות אמיתית, שלמה קלה ונפלאה- לכולנו! ליאתיתי.
|
תוכן התגובה:
|