כמה שאני מתגעגעת אליה, כבר חצי שנה של טירוף. אבל הינה כמה מסקנות נוספות שלי:
א. תמיד פירשתי בכי בלילה כרעב- וזה לא נכון, אז לא צריך תמיד לדחוף ציצי, כי זה מקבע את התופעה אצל הקטנטנים ואז תמיד הם רוצים ציצי.
ב. אם לא רעב, אז בטח מצוקה- גם לא נכון. יש בכי של עייפות, שנועד על מנת לחולל גרייה עצמית. כדי לא "לשמוע"/להרגיש את ההפרעות מבחוץ, יוצרים "הפרעה" פנימית, קרי בכי, כדי להתנתק מהעולם. הבן שלי מתעורר כמו שעון בזמנים קבועים בלילה, וכל פעם הלכנו אני או בעלי כדי להרגיע- לחבק/לתתמוצץ וכו'. לפעמים זה היה קצר ולפעמים זה הגביר את הבכי לשיאים חדשים. בלילות האחרונים, אני פשוט לא קמה, מחכה דקה או שתיים, "מאבחנת" את סוג הבכי- האם הוא היסטרי?, של כאב?, של רעב?, האם זה קיטור עדין?. ברוב המקרים, אחרי הזמן הקצר הזה הוא פשוט נרדם בחזרה, לבד!
נראה לי שהוא התעורר כל פעם, ובכה כדי להרדם שוב, ואנחנו פשוט הפרענו לו כשנגשנו אליו.
לא יודעת אם זה נכון. נראה איך הולך בלילות הבאים. מחזיקה אצבעות ומתפללת לטוב.
|
תוכן התגובה:
|
