|
16/2/2004 22:32
|
איריס
|
מאת:
|
|
לתמי וליסמין
|
כותרת:
|
לתמי - בקשר לתגובת הבעל. גם אצלי ברוב המקרים אני הדאגנית ובעלי הוא הרגוע והמרגיע. אני חושבת שהחינוך שבנים בחברתנו מקבלים מגיל אפס לא מעודד אותם לחשוף רגשות ומחזק מאד את החלק הרציונלי ולא את הרגשי. לפעמים זה נורא מעצבן, במיוחד באותם מקרים שאני מרגישה שהוא בכלל לא חשב עוד על מה שמדאיג אותי, ופשוט מתנגד לעצם הדאגה. לפעמים זה דווקא מרגיע ומאזן - כי באמת לא תמיד הדאגות מוצדקות ובסך הכל אני גם רוצה מדי פעם לשמוע דברי הגיון מרגיעים. בכל אופן - צר לי מאד על כך שהחלוקה היא בדרך כלל כזאת - נשים דאגניות ורגשניות וגברים שקולים והגיוניים. הייתי שמחה לשמוע על איזה זוג שגם האשה וגם הגבר מצליחים לבטא את שני החלקים באופן יותר שוויוני. הייתי רוצה ללמוד מהם...
ליסמין - קראתי את מה שכתבת על המבט בעיניים של הילד שלך וזה הדאיג אותי מאד. אני לא מכירה אותך, ואין לי זכות להתערב, אבל בכל זאת - זה נשמע לי מאד קשה ודכאוני. אולי כתבת את זה ברגע של דאגה מאד גדולה בגלל הניתוח של הילד, וזה לא מה שאת מרגישה בדרך כלל, אבל אם זאת ההרגשה הרגילה שלך -נראה שזה יכול להשפיע באופן מסוכן מאד עלייך ועל הקשר שלך עם הילד. אני מקווה מאד שדבריי לא פוגעים בך - אין לי כוונה לפגוע ואני מתנלצת מראש אם לא הבנתי אותך נכון. אבל אני כותבת זאת מתוך רצון לעזור
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|