כמובן שאין לי עצות פרקטיות, אבל אולי צרת רבים וכו'. נראה לי שמגיע שלב בדוקטורט שבו לכולם פשוט נמאס - אי-אפשר לסבול את המנחה, הערות שפעם היינו עוברים עליהן לסדר היום פשוט מקפיצות, הנושא כבר לא נראה מי יודע מה מרתק ו/או חשוב, ובכלל רק רוצים לסיים כבר וזהו. לי אמנם היה מזל בדמותו של מנחה מצוין, אבל בשלב כלשהו כבר לא היה לי חשק לשבת אתו ולשקוע בעוד דיון תיאורטי או לחשוב על עוד רעיונות. אצל בן-זוגי (שהוא מתחום מדעי-החיים, אז אולי הדברים קרובים יותר לעולמך) היו ממש תחושות דומות לאלה שתיארת והוא הסתובב תקופה מסוימת די אומלל. אולי מה שיכול לעזור זה לקחת נניח יום בשבוע שבו את לא מגיעה למעבדה אלא יושבת בבית וכותבת את הדוקטורט (מבוא, שיטות, תוצאות שכבר יש לך) - זה נראה לך מעשי? ככה יש לפחות יום אחד שבו את לא צריכה לפגוש אותו, ואפשר לאגור כוחות לשאר השבוע. חוץ מזה, מניסיוני תחושות המיאוס האלה (כמו גם ההצקות של המנחה) באות בגלים - יכול להיות שהוא לחוץ עכשיו בגלל איזה grant או כנס או השד יודע מה, והוא מוציא את זה עליך. סביר להניח שהדברים יירגעו (או שהוא ייסע קצת בקיץ) והכל ייראה יותר נסבל. מקווה שמצב-הרוח ישתפר, וכמובן - כאן המקום לפרוק (:
|
תוכן התגובה:
|