|
9/8/2001 12:05
|
רותי קרני הורוביץ
|
מאת:
|
|
אינקו' יקרה, אלמלא התאריך הברור בצד הודעתך
|
כותרת:
|
הייתי עשויה לחשוב שאני חיברתי את ההודעה (לפני מספר שנים). הנה שרטטת פה במדויק מספר רגעי שיא בשגרת יומה המאושרת של אמא בת חמשה חודשים. והחיוך בסוף היום ל'טוב' שבחבורה, הלא הוא האב המאושר. חיוך שצורב ימים אחר-כך, ומרחיק את זמן התגובה לבכי בעוד שניה מדודה, ומוסיף עוד קוביית אשמה למשא. מסקנות אופרטיביות קיבלת לעיל, אם כי אני טיפה לא בטוחה בעניין הבנפיט התינוקי שב'להסתדר לבד' או משהו כזה שבצד השהיית התגובה לבכי. אני גם חוששת שמנגנון השהיה כזה עשוי במיוחד לסייע בטיפוח האשם המעגלי האימהי, כך שיוצא שכרנו בהפסדנו. לא נוגעת בזה יותר, אך אני מריחה מוקש אפשרי. הייתי מציעה, ולא לראשונה, לכפות על עצמך יותר ויותר אאוטינג. חוג עיסוי עלק, 'גימבורי', החוג המצוין של שי זילברבוש ב'צעד ראשון' 6487253-03, כאלה. רק לערבב את עצמך חזרה לשבט, אפילו אם הוא הד קלוש, כדי להרים את השגרה לדרגת קלילות ככל שאפשר. נדמה לי שקשה במיוחד להיות אמא ישראלית, גם מאחר שקו-האוזינג לאימהות (לא ישראליות בלבד) אינו אפשרות ריאלית, ומשילדת, הבית שלך נראה הכי ממוקם לא טוב בשכונה, והכי לא נגיש לגינה ציבורית מוצלת, והכי תקוע ברחוב עם החניה על המדרכות שאינה מאפשרת מעבר לעגלה, ומזג האויר ממש לא הולך עם המינשא, וכן הלאה. קני לעצמך איים של שקט. כתבי לי לאימייל היכן את גרה, ואראה האם אני יכולה לנסות ולשדך לך 'חוג' מתאים.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|