אחרי יומיים אישפוז (ביג בייבי, באולטרסאונד הוא איים ללכת ישר לצבא. ולא קיים, אגב) כל הזירוזים שבעולם, איייזה עינוי! כ-מה ירוקה הייתי. הגיעה סוףסוף רגע הלידה. כנראה שבגלל שהם רצו לכסות לעצמם ת$#@$ ברגע בו ביצבץ הראש (וכמובן, כשקיבלתי באהבה את החתך המיותר, אפילו המיילדת אמרה שרק בגלל הפרוטוקול היא חותכת!!! ) כל, אבל כל המחלקה נכנסה פנימה. אני מדבר על משהו בסדר גודל של מחלקה בצבא. כרטיסים חילקו שם.
ואני- רגל פה , רגל שם, כואבת ומה זה לא אוהבת את זה.
פתאום נכנס עוד אחד, לבוש שונה.. כאן כבר לא יכולתי יותר עם האיצטדיון. וככה, כמו שאני, רגל פה רגל שם, אמרתי לו-"ומי אתה?" אמר לי- "אני נהג אמבולנס, מתלמד, שבא , כחלק מהקורס לראות לידה...." כל הדם שלא היה לי בגיזרה הדרומית, עלה לי למוח. אמרתי לו בטון שאינו משתמע- "ביקשת רשות?" "לללאאא" הוא גימגם... " לא חשבתי שאני צריך".... "תצאאא בחוץ!!!" שאגתי. איזה חוצפה!!
הוא יצא.
אבל אחר כך, במעמד הסוריאליסטי של תפירת החתך המיותר, על ידי רופא חינוכי ונוזף ,שניסה ללמד אותי דרך ארץ של יולדות ממושמעות: " ואם את היית יולדת" אמר אל בין רגלי, והמשיך לתפור " והוא היה הנהג אמבולנס שלך, בגלל סרבניות כמוך הוא לא ידע מה לעשות?"... דברי הרמב"ם.
|
תוכן התגובה:
|