|
17/7/2004 20:49
|
טלי תקומי
|
מאת:
|
|
קצת קשה לי למקד כי גם אני ככה, מהרהרת בסקיצה. אבל זה משהו כזה:
|
כותרת:
|
הרי החיים הם לא שחור ולבן. אנחנו חיים בסקאלות. הכל הולך הרי ,בסקאלות. אני חושבת, לפי מה שאני רואה ושומעת סביבי, חברות, שכנות... שאנחנו אפילו לא נותנות לעצמנו ל פ נ ט ז...הפינטוז קבוא איפשהו בסקאלה בצד של המחוג על האפס... אחרי שבירת הכוס, שכחנו (אני לפחות) לפנטז. אנחנו פתאום סאליות פתאטיות. ואני לא מדברת על לבגוד. לבגוד זה הרבה יותר קדימה על הסקאלה של האפורים. אני יודעת, שכמו טמבלית אמיתית, כל פעם שמישהו מתחיל אתי (וזה נדיר, כי אני ממש משדרת שאני לא זמינה) קודם כל אני לא תופסת שמתחילים אתי. רק כשהוא לוקח טוש שחור וכותב לו על המצח "בא לי עלייך"...אני מבינה... ואז, אני רצה לספר לבעלי, בתור קוריוז... זה נורא יפה ונאמן אבל גם קצת עצוב ופתאטי.לא? למה אנחנו לא נלך ברחוב ונשרוק לנו בלב איזה מנגינה הורמונאלית כשנראה איזה דודי בלסר כזה? נדמה ששכחתי לעשות עיניים... ופעם, מה זה ידעתי... ואצל גברים, אני חושבת זה אחרת. הסקאלה שלהם, גם אם היא לא בגידות הרבה יותר קדימה. אני שמעתי על גבר אחד שרואה טריפו עם חבריו במילואים, כל השאר... וההומור של המיילים במקומות העבודה? ובעלי שולח לי רק את העדינים בהם. זה שם אותנו בעמדה הרבה יותר בוגרת ואימהית, אבל אנחנו גם מפסידות משהו, לא?
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|